שקיפות עורפית

חששות

בחמישי האחרון נסעתי לשקיפות עורפית. 

ידעתי קצת במה מדובר, דניאלה הרי הסבירה לי. 

ככל שהבדיקה התקרבה הבנתי שזאת ממש לא בדיקת חובה, שהיא בחירה מלאה של ההריונית. אני משערת שמרבית הבדיקות הן כאלה. 

וגם, עם הכרותי עם הרפואה בארץ, אני משערת שלמרבית הבדיקות הרופאים רק 'ממליצים בחום', אבל את צריכה להתאמץ כדי לשמוע המלצה ולא צורך...

בעצם עברו כמה שבועות מאז הפעם האחרונה שראיתי במו עיני האולטרסאונד את הפרי הקטן שבבטן.

התחלתי להרגיל את עצמי להאמין שאני בהריון כל הזמן, גם אם לא רואים או מרגישים את זה עדיין. 

עם האמונה הזאת הרגשתי שאני בטוחה יותר, יציבה יותר. 

אבל יחד עם האמונה הזאת, אני מוצאת את עצמי בחרדה מתמשכת. 

אני חושבת שהיא נובעת מהניסיונות של השנה וחצי האחרונות, אני לא יודעת אם יש שם עוד משהו. 

אבל בכל פעם שאני עושה פיפי, ואני עושה פיפי בערך 10 פעמים ביום, אני בודקת לראות שאין דימום. 

הלחץ הזה, הפחד הזה לא עוזב אותי. 

אני מאד מקווה שבקרוב אפרד ממנו. 

התאהבות

נכנסנו, חן ואני, למשרד של ד"ר רון. בחור לבבי עם חזות מסקרנת שלולא הייתי מרוגשת מעצמי, הייתי מתעכבת עליה יותר. בלומדיני, עיניים בהירות, מכסה שהסתירה את רוב הפנים. כיפה סרוגה על הראש ושני חורים גדולים מאד באוזניים. בלי עגילים. כנראה שארית של חיים אחרים. 

ד"ר רון בץהציג את עצמי והסביר קצת על הבדיקה. 

זאת בדיקת סקר, כלומר היא הולכת על סטטיסטיקה. התוצאות שלה קולעות משהו כמו 86% או 95% (אני באמת לא זוכרת, מצטערת מראש, אם מישהו מתייחס לבלוג הזה כסמכות רפואית) והיא מורכבת משני חלקים. חלק ראשון הוא הסקירה באולטרסאונד, שבה בוחנים שני פרמטרים: את הקיום של העצם בין העיניים, ואת העובי של אזור השקיפות בעורף. מעל עובי מסוים, וחוסר בעצם, לרוב מעידים על תסמונת דאון. החלק השני של הבדיקה הוא בדיקת דם. 

חוץ מהבדיקה הזאת יש עוד בדיקת סקר שנקראת nipt, מוכר לי ממשהו שדניאלה אמרה אבל כבר לא הייתי במצב קליטת מידע... 

והבדיקה היחידה שיכולה להגיד בכמעט וודאות (99%, את זה אני כן זוכרת) זאת בדיקת מי שפיר. 

שעוד לא החלטתי אם אעשה. 

התיישבתי על המיטה והפשלתי קצת את המכנסיים. ציפיתי לתחושה לי נוחה כמו שהיה באולטרסאונד בטן הקודם, אבל למרבה הפתעתי, הדבר שראו בבטן היה ממש אחר מאותו חלקיק פועם עם שני צדדים. 

מולי הופיעה על המסך, (אני בוחרת להתייחס אליה בלשון נקבה, כי מגדר הולך לשני הכיוונים..) יצור שלם. 

ראש עגול שכמו הולוגרמה הקרין גם פנים וגם שלד, מעל האף היתה מכווצת יד ולה 5 אצבעות! 

גוף, שבחלקו העליון אותו הבהוב שאני כבר מכירה, כעת קטן מאד, ביחס ליתר היצור. 

ורגליים. מקופלות, משוכלות. 

נדהמתי. ד"ר רון בדק את עובי השקיפות בעורף, ואני ישבתי המומה תו"כ. אחר כך הוא עבר להראות עוד כל מיני דברים, ובינתיים המישהי הקטנה התמתחה, הסתובבה על הצד, הניפה את ידיה באוויר... 

הנה השלפוחית שטן, הצביע ד"ר רון על עיגול שחור קטקטן מעל הרגליים. 

המישהי המשיכה לזוז בעצלתיים. 

ד"ר רון שינה את תנוחת הסורק והראה לנו אותה מלמעלה, מהראש. תראי, המוח שלה כבר מחולק לשתי אונות, הוא הצביע על ציור גאומטרי מופלא. 

הוא ניסה לזהות מין אבל היא זזה יותר מידי. 

אמרתי לו, בטח יש לך עוד דברים לעשות, אבל אני יכולה להסתכל על זה שעות.. 

הוא חייך מתחת למסיכה ואמר שגם הוא, שהוא מאד אוהב את העבודה שלו. 

ואז, בעודנו יושבות פעורות פה ועיניים בהביטנו בפלא היפיפה הזה, ד"ר רון מתח קו ממוחשב, ומדד את האורך. 

6 וחצי ס"מ. בן אדם שלם עם עשר אצבעות ועשר בהונות ושלפוחית שטן וכלל המערכות, שזז ממש כמו בן אדם אמיתי, והוא כולו בגודל של שזיף! 

לא יאומן. 

יצאתי מהחדר בהיי, שלקח לו בערך יומיים להתפוגג בעדינות. כל הזמן חזרתי בעיני רוחי לילדה היפה שיש בתוכי, שנחה לה ברכות ובחוסר שקט, ממש כמוני. 

פוסט באיחור מאמצע השליש

הכל בסדר

אני עדיין בהריון. 

למרות שעברו שלושה שבועות בין הפעם האחרונה שראיתי חיים ותנועה לבין אתמול. 

וכל הזמן הזה, לא יכולתי להיות בטוחה. 

כלומר, יש כל מיני דברים שעוזרים לך להיות בטוחה, כמו לקום מידי בוקר עם בחילה, או כאבים בציצים. 

כמו זה שבעצם הפעם האחרונה שקיבלתי ווסת או דיממתי כבר היתה לפני חודשיים.

כמו זה שמתחת לכרס שלי, על העור בגדול איפה שהרחם, יש איזו קשיחות. לא ממש בליטה, אבל האזור קשיח. ממש כאילו צומח שם משהו...

אבל עדיין, קשה להיות בטוחה כשאף פעם לא הייתי בהריון לפני זה. וכשבעצם חוויתי שנה וקצת של 'לא'. 

וככה יוצא שמרבית הימים אני עייפה, נבחלת, חסרת כוחות, קצרת נשימה וכואבת. 

ומידי פעם אני קמה בבוקר ומרגישה מעולה. 

ומעבר לזה שאז יש לי כוח לעשות דברים (לשטוף את המטבח אחרי חודש, לבשל ארוחה הודית מטריפה כולל צ'פאטי, לנקות ולסדר את החדר שלי, לעשות את כל הכביסה כולל מצעים) זה גם ימים די מלחיצים. כי אם אני לא סובלת... אולי משהו לא בסדר?

קצרה היריעה מלתאר כמה זה מעוות לחשוב ככה. 

הלוואי שבקרוב אגמל ממחשבות כאלה. לאט לאט. 

בכל אופן, אתמול הייתי במרפאה. 

הסעתי את עצמי לירושלים, ובגאווה גדולה ומכופלת (כי הנה אני נכנסת למרפאת נשים לא כחלק מהסבל של מעקבי ביוץ) עליתי לקומה השניה ונכנסתי.

דפקתי על הדלת של דניאלה והתאכזבתי לגלות שם את מוריה, אחות הפוריות המחליפה. שיש לומר, שהיא אחלה. ממש. אבל היא לא האחות שלי. היתה לנו מעט אינטראקציה בשנה וחצי הללו, ולא פיתחנו אחת כלפי השניה את החיבה העמוקה, לא, האהבה, שיש ביני לבין דניאלה. 

אבל אין מה לעשות. אז ישבתי מול מוריה, וביקשתי ממנה אולטרסאונד כי ככה אמרה דניאלה, לפני שאני נכנסת לרופאה. היא קצת שאלה שאלות וקצת התעסקה במחשב, ובזמן הזה שמעתי הרבה אודותיה ואודות גישתה לחיים. 

היא בת 34, ויש לה 7 ילדים. הגדול בן 12. היא לא מתכננת ילדים, היא מקבלת את מה שהקדוש ברוך הוא מביא לה. אין שיקולים כלכליים, מה שבא מבורך ומוצאים איך להסתדר. 

זה אמנם נשמע שאני ביקורתית, אבל אני לא בהכרח. אין מה לומר, יש משהו מורכב רגשית בלשים אחות במרפאת פוריות עם 7 ילדים, כי הגבול בין מוטיבציה לדה-מורליזציה דק הוא. אבל בנוגע לגישה שמסתדרים עם מה שיש ותכניות משתנות בהתאם למציאות, טוב, אצלנו קוראים לזה 'כסף בא כשצריך' ו'היה לי סרטן, אני לא מאמינה בתכניות'.

אבל שיחתנו נקטעה עם כניסתה של דניאלה, שבהתרגשות גדולה מאד חיבקה אותי והזכירה למוריה שהיא בעצם עובדת צהריים.. 

ואז, היא שלחה אותי למעלה לעשות אולטרסאונד ולחזור אליה.

אני אדלג על החלק שבו עליתי שתי קומות ברגל כדי לרדת אותן ולקבל מספר כי המזכירה למעלה בהפסקה ולעלות שוב..

נכנסתי לחדר ואמרתי לטכנאית שבאתי לאולטרסאונד, ושלמיטב זיכרוני זה אולטרסאונד בטן כי אני כבר בשבוע שמיני. 

(וזכור לי שאחת האחיות אמרה בהר הצופים שאולטרסאונד וגינלי זה עד שבוע 8...)

אז היא עשתה לי בבטן. 

כשאין עדיין בטן (של הריון) ואין ממש תנועות מורגשות זה בעצם לא ממש נוח או מרגש.

הייתי צריכה ביד אחת להפשיל את המכנסיים שלי ככה שלא יתמלאו בג'ל, ומצד שני לתפוס את הכרס שלי שלא תפריע לה לראות. וכל זה כשאני מנסה להסתכל, ועוד יותר, להבין מה אני רואה... 

אז מה שראיתי, או שהאמנתי לטכנאית שראינו, הוא שק, הריון תקין, ובתוכו דבר קטן מתנועע. לא רק הלב. מה שהיה לפני שלושה שבועות כל היצור, הוא רק חלק קטן ממנו כעת. יש עוד מהדבר, עוד משני הצדדים. אחד מהם הוא הראש, הנה, הטכנאית מצביעה בעזרת העכבר על גוש אפור שנראה בדיוק כמו שאר האפור. והנה הברך, היא מכוונת לאפור בצד השני של הלב. אני מתרגשת ולא מצליחה לראות משהו שמזכיר בנאדם. אבל אני מלאת אמונה.

היא מצליחה למדוד אותו, למרות התנועות, ומדווחת שאורכו (מראש ועד זנב) הוא 23.8 מ"מ. מצוין, היא מסכמת.

איזה יופי! 

אני כמובן שומרת את התמונות שהיא מדפיסה, וגם במבט נוסף לא מצליחה לפענח מה נמצא שם מולי.

מעקב הריון

נכנסתי לרופאה. כבר ביקרתי אצלה פעם אחת, לפני שנתיים, כשרציתי להתחיל את התהליך. לא התחברנו ממש... ולמרות זאת החלטתי לתת לה צ'אנס נוסף, ואמרתי לעצמי שאולי עם הריוניות היא אחרת. 

היא לא. 

נכנסתי, מרוגשת וחסרת בטחון. כשקראו במספר שלי שמעתי שהחליפו את ה' מטופל' ב' מטופלת', ורציתי לשתף את הרופאה בהתרגשות שלי. אבל היא היתה עסוקה במשהו אחר, התיק שלי נותר פתוח אצל דניאלה במשרד והיא ביקשה שאלך אליה כדי שיסגרו אותו.

אז הלכתי לחפש את דניאלה, שסגרה אותו ונכנסה להגיד לרופאה כמה מילים. 

כשהיא יצאה הרופאה אמרה לי- שמעת? היא אומרת שאת שלה, כלומר אני צריכה לשמור עליך.

לרגע נרגעתי כי קיוויתי שזה אומר, שהיא תהיה יותר קשובה ונעימה, אבל זה לא עזר. 

מהר מאד, היא עברה לפרוצדורה. אני מניחה שזה מה שאמור לקרות במעקב, הריון, לא הרבה מעבר לזה. אבל כמובן שפעמים רבות מה שחשוב הוא האיך ולא המה. 

היא תשאלה אותי על הווסת האחרונה (כולם שואלים למרות שזה לא ממש רלוונטי), על בדיקות שעשיתי, ושלפה לי טבלה ארוכה ומפורטת עם כל הבדיקות שחשוב לעשות, שמומלץ, שרק אם רוצה. איפה, כמה הן עולות, מתי עושים אותן וכו.

סימנו לי להסתכל על שתיים באופן ספציפי, כי הן הכי קרובות, וירצה עוד פרטי מידע בנוגע אליהן. 

ביקשתי ממנה שתעצור ותחזור על הדברים, כי הרגשתי מוצפת, והיא חזרה על הדברים בחוסר סבלנות ובטון שאומר לי 'מה הבעיה?'. 

לקחתי ממנה את הטבלאות וניסיתי לדקלם לעצמי מה שהבנתי. אני צריכה לקבוע שקיפות עורפית, ואז סקירה מוקדמת. יש רשימה של מכונים ששם עושים את הבדיקות. 

הרופאה המשיכה ושאלה אותי מה המשקל שלי. נדרכתי, כיוון וזה היה עיקר המחלוקת שלנו גם במפגש הראשון. אמרתי שאני לא יודעת. היא התעקשה. 

בסוף זרקתי מספר, אין לי מושג כמה הוא קרוב למציאות או לא, והתעקשתי לשאול מה זה משנה? ולהוסיף שאני לא מקבלת את שיטת המדידה של BMI. היא התעלמה מההערה שלי והמשיכה, שלפי האחוזון שלי היא יכולה לקבוע העמסת סוכר, ומינון של חומצה פולית, ולתת לי הפנייה לדיאטנית. 

אין סיבה, תודה, אמרתי. אך היא כמו לא שמעה אותי. 

היא המשיכה בענייניות ובמהירות להדפיס הפניות ומרשמים. 

גם הפנייה לדיאטנית, למרות שביקשתי שלא. 'כבר הדפסתי' היתה התשובה, בטון מלגלג. 

יצאתי ממנה עם ערימת דפים ובלי הרבה סדר בראש. 

את הפנייה לדיאטנית זרקתי מיד לפח, כי מה לעשות שגם אני עקשנית ומתריסה. 

עם יתר הדברים הלכתי תחילה לשושנה ואז לדניאלה שקצת עזרו לי בעשיית סדר בדברים. 

ואלו עיקרם: 

1. יש בדיקות דם של תחילת הריון שאני צריכה לעשות. אפשר גם במרפאה המקומית. 

2. שקיפות עורפית. זאת בדיקה שבודקת תסמונת דאון באמצעות שני מדדים- משהו בעורף, ועצם בעין העיניים. בנוסף לבדיקה עצמה, שנעשית באולטרסאונד, עלי לעשות גם בדירות דם. אחרי. את הסקר אפשר לקבוע דרך המוקד ולעשות איפה שאני רוצה. 

3. לחזור לרופא(ה) אחרי השקיפות. 

4. סקירה מוקדמת. יש לקבוע דרך מכונים שעובדים בשיתוף עם הקופה או בפרטי. יש החזר חלקי. 

את בדיקות הדם, והשתן מסתבר, עשיתי. 

שקיפות עורפית וסקירה מוקדמת קבעתי. 

תור לרופאה בהתחלה קבעתי אליה, אחרי שדניאלה שכנעה אותי לנסות שוב (היא ממש מקצועית), ומהרגע שיצאתי מהמרפאה רק חשבתי שוב ושוב על כמה היא הרגיזה אותי, והעליבה אותי, והייתה לא מכבדת ולא מתאימה לי.... שלא יכולתי והתקשרתי למרפאה כדי לקבוע תור לרופא אחר.

אני לא יודעת מי הוא יהיה, כלומר איך, אבל אליה אני בטוח לא חוזרת. 

זהו. עכשיו אני חוזרת לשיעור שלי, 'לחכות'. מעניין מתי הוא ייגמר... 

הריונית מהשורה

דופק

שבוע לאחר מכן אני חוזרת להר הצופים, גם הפעם נוהגת בכוחות עצמי. 

הפעם, עם זאת, בשלב מוקדם בדרך אני מבינה שלא לקחתי איתי משהו לאכול, וחבל, כי אוכל מרגיע בחילה.. 

כן כן, אני מרגישה בחילות. לא כל הזמן, ולא באופן משתק תמיד, אבל הן בהחלט נוכחות. 

תוך כדי שהן תוקפות אותי אני מנסה להתרכז כדי להבין מה בעצם אני מרגישה תוך כדי. 

קודם כל בצוואר, ובגרון. איזו נפיחות. איזה גוש שקשה לבלוע. חוץ מזה קצת יותר נמוך, נגיד בצלעות. לא בדיוק כיווצים, יותר כמו תנודות. כאילו האזור מתחת לצלעות מחובר בחוטים לגוש בצוואר שמניע אותו כמו מטוטלת. ומתחת לזה בבטן, מאחורי הפופיק, איזה נשימה, אם אפשר לקרוא לה ככה. אני מדמיינת נמר או אריה שנושמים ונוהמים. בתוך הבטן שלי. משהו רועש ולא נעים..

עכשיו, הבחילות האלה, אם אני מרחיקה את מבטי ובוחנת אותן כמכלול- הן בעצם חוסר הלימה של תנועה פנימית ותנועה חיצונית. כמו מחלת ים. ומה שמרגיע אותן הרבה פעמים, גם אם באופן רגעי בלבד, הוא או לאכול, להכניס משקל, ובאופן ספציפי יותר קר, או מלוח ולימוני, או מתוק.. או גזים. סודה עם לימון, קולה.. נורא. כל הניסיון שלי (עאלק) לשמור על בריאות תזונתית מסוימת הלך לעזאזל.

כמובן שזה לא הכל, יש עוד מימד משמעותי שמתווסף ומקשה. אם אני לא מפסיקה לאכול, כי בעצם זה מה שמרגיע את הבחילה, אני נתקפת בקוצר נשימה נורא, הבטן שלי כואבת כאילו הייתי ילדה שלא אכלה שבוע ועכשיו בולסת חסרת הכרה, ואני לא מסוגלת לזוז, או לעמוד, או להיות בכל תנוחה שהיא לא לשכב הכי מתוחה שאני מסוגלת.

זה איזון מאד עדין.. ואני עוד לומדת אותו. 

בכל אופן, שבוע אחרי אותה שקית קטנה היה לי אולטרסאונד נוסף. במהלך השבוע קצת פחות חששתי, אבל לכל אורכו קפץ לבקר אותי מידי פעם הפחד והניח בראשי מחשבות שאולי הפעם לא יהיה כלום על המסך. 

ואולם, נכנסתי לחדר, עם טלפון כדי לצלם בווידאו את הפלא, ונשכבתי על המיטה. 

הטכנאית הכניסה את המכשיר (משום מה אני לא זוכרת איך קוראים לו) ופשפשה קצת בפנים, עד שנחתה על מראה יפיפה.

העיגול הלבן שבתוכו השחור כבר יותר גדול. ובתוכו מה שנראה כמו שתי צורות עגולות צמודות זו לזו. אחת עגולה יותר, והשנייה מוארכת ואליפטית, ודומה שהיא זזה כולה הלוך ושוב, הלוך ושוב. מיד שלפתי את הטלפון וצילמתי את היופי הקטן הזה, שאורכו קצת פחות מחצי סנטימטר. פועם. חזק.

מה זה! קראתי, היא פועמת! 

כן, יש דופק יפה וחזק! הטכנאית אישרה, ומהר מאד שלפה החוצה את המכשיר ומיהרה למלא נתונים ולהדפיס תמונה.

אני מתקשה לתאר לכם את התחושה. זה נפלא, לדמיין שבתוכי הולך וגדל משהו חי! מישהו. מישהי. 

אני נעה בחלל כמו תמיד רק שבתוך הגוף שלי, שנראה רגיל, בעצם קורה משהו נהדר!

הטכנאית כתבה שביחס להתפתחות ולגודל, אני בשבוע 6 פלוס יום (מבירור מעמיק התברר שזה בעצם היום הראשון של שבוע 6).

התיישבתי אצל אלישבע האחות, שמאד שמחה לראות אותי ואת הנתונים שלי, והיא אמרה שעלי לחכות לפגוש רופא, כי היום משחררים אותי מהמרפאה ואני חוזרת למרפאת נשים רגילה להתחיל מעקב הריון.

יא אללה. אני! הריונית רגילה! 

שחרור

ב40 הדקות שנותרו עד שיהיה רופא פנוי, שי ואני הולכות לאכול משהו. בכל זאת, לא אכלתי עדיין... 

אנחנו חוזרות ומחכות, וכמה דקות מאוחר יותר מגיעה ד"ר גודין, עם תספורת חדשה ונפוחה אף יותר מלפני כן, הפעם לבושה בירוק מתחת לחלוק ביה"ח. היא אומרת שמי שישחרר אותי הוא הרופא הכי חמוד במרפאה, אלעד. והנה מופיע אלעד, שמפתיע אותי עם השם הזה. בחור צעיר, שחום, נבוך וחדש בתחום, או כך זה נראה.

אנחנו מתיישבות אצלו במשרד והוא מנסה להבין אילי פרטים בדיוק הוא אמור למלא במחשב, ואילו בטופס המודפס. שואל אותי שלל שאלות. אני שואלת אותו כמה זמן הוא כבר בהתמחות הזאת, והוא מספר בגאווה מסוימת שזאת השנה השביעית ואחרונה שלו. יש לו מבטא קל, ולא ברור. אני מנסה בראש שלי לנחש, מה המוצא שלו, או מאיפה הגיע. 

הוא מדבר עברית טובה אבל פשוטה. הוא כותר בעברית כמו שסבתא שלי, שעלתה לארץ כאמא לשני ילדים, היתה כותבת. מצד, שני באנגלית הוא כותב בקלות ובמהירות. אוקי, עולה. ולמרות שחלפה לי מחשבה שאולי הוא ממזרח העיר, אני פוסלת אותה כי המבטא לא ערבי, והשם אלעד.... 

הכל מאד מרגש ובאותו זמן לוקח נצח. 

אני מסתכלת וקוראת את הדברים שד"ר אלעד כותב, ומידי פעם הוא מוסיף לי פרט מידע שאני חשה כי לא היה צורך להוסיף, כי זה לא רלוונטי לי כמטופלת. אולי, אם הייתי מחליטה ללמוד עכשיו רפואה ואז להתמחות ברפואת נשים וספציפית בפוריות, הייתי מגיעה עם יתרון מסוים...

אבל הוא חמוד, וקופצני, וחייכן מתחת למסיכה. רופאה אחרת נכנסת והוא מחליף איתה כמה מילים, ופתאום צוחק צחוק נהדר. מלא, ילדי. הלוואי שהייתי רואה את הפה שלו צוחק. הרופאה יוצאת, והוא מסביר לי הסבר לא מובן- פשוט הייתי בחופשה עכשיו כמה ימים.

אני לא יודעת מה לענות על זה, ובאותו זמן שאלות בתוכי בוערות- ומה קרה בחופשה?! הרופאה ההיא גם היתה שם?! איך הצלחת שיהיה לך הומור פנימי איתה אם היית בחופשה לבד??

ואז אני מבקשת שיאמר לי מה הוא תאריך הלידה המשוער שלי. והחישוב מתחיל..

תחילה הוא מנסה לאסוף את הנתונים שיתנו לו את התשובה: מתמ התחיל המחזור האחרון (17.8). מתי היתה ההחזרה (2.9), בן כמה היה העובר שהוחזר (5 ימים). את חישוב הנתונים הוא עושה לאט בצורה שאני מתקשה להבין, בעיקר כי לא ברור לי מה החישוב שעשה. אבל זה לקח מלא זמן. בסוף הוא חישב, שבעצם ההתחלה של 40 השבועות היתה ב26.8. לא ברור לי למה, אבל בהתחלה כשהוא אמר לי שזה ה26 לאוגוסט כמעט צחקתי. נשמה, אני לא אהיה בהריון שנה. בוא.

אבל אז אנחנו מבינים אחד את השניה. וברגע שיש לו את הנתון הזה הוא רק צריך להכניס אותו לאפליקציה מסוימת ואדע את התאריך המשוער שלי. אבל, בדיוק הטלפון שלו עושה בעיות..  אז הוא צריך להוריד מחדש את היישומון. בינתיים כבר הצלחתי לנחש מאיפה הוא וכדי לוודא אני שואלת. 

אני מבומביי, מהודו, הוא עונה ואני מאד מרוצה מעצמי שהבנתי לבד. 5 שנים בארץ. ירושלים אינטנסיבית, קשוחה. אבל עכשיו נחמד, הוא גר ברחביה. זה אחרי דירה בקרית יובל ובגבעה הצרפתית. בעיקר הוא אוהב לצאת לתל אביב בסופשים. כן, עכשיו עם הקורונה הכל קשה יותר. אבל בגדול הוא מאד נהנה.. 

יפה. האפליקציה ירדה! והתאריך המשוער שלי הוא: 11.6.2021

שלושה ימים אחרי יום ההולדת שלי.

אחרי שפינינו את זה, ד"ר גודין נכנסת כדי לראות מה לוקח כ"כ הרבה זמן, ומנחה את ד"ר אלעד על מה לחתום ומה לא מעניין. אני מודה לה מקרב לב ונראה שגם היא מתרגשת מהמעמד. ד"ר אלעד חותם, אני שואלת כמה שאלות, וזהו. אני משוחררת. עלי למסור לרופא שלי את המכתב. ונתראה ביוני, כשתבואי לבקר. 

וכך אני מסיימת לעת עתה את החלק שלי במרפאת הפוריות הר הצופים בירושלים. 

ובהתרגשות רבה אני עוברת הלאה אל השלב הבא בתהליך שלי: לחכות. שוב.

איך זה תמיד רק לחכות? למה שום דבר הוא לא אינסטנט? 

התפתחויות

תוך כדי ריצה

החג עובר כמו שחג עובר- חלקו מהיר מדי, כלומר השגרה ויום העבודה אחריו הגיעו אלי מבלי שהמצברים התמלאו עד סופם. חלקו איטי מדי, עוד ארוחה ועוד חיסול, ועוד פעם לשחק בלשבץ את הכלים עם השאריות בתוך המקרר, ועוד 'זמן בלתי תכליתי' יחד עם הילדים שרובו סביב הא ודא ומרגיש שהולכים בסיבובים.

למעשה, זאת התנסות ראשונה שלנו בקבוצה בחג ככה. בלי ההורים, לא בחיק המשפחות- מתמודדים יחד עם הארוחה והילדים והמתח בין זמן משפחתי לזמן מבוגרים. למעשה היתה חוויה טובה מאד, מקרבת, מצחיקה, משפחתית. כולל צפיפות יתר ומחשבות של 'מתי הבית יחזור לעצמו', וכולל למצוא את עצמי חולמת בהקיץ שככה אני רוצה לחגוג את החגים.

תוך כדי החג, הגוף שלי משתנה. חלקם שינויים ברורים יותר, כמו גודל הציצים שלי. אני לא מצליחה לצאת מההלם. אני חושבת שבשבועיים וחצי הם בערך הכפילו את גודלם. הבוקר הסתכלתי במראה וכל הפרופורציות של הגוף שלי הרגישו שונות. רזיתי? נמכתי? מה קרה לי? אני לא מזהה את עצמי... זה מעסיק אותי מאד, אני חושבת בעיקר כי לא חשבתי על זה בכלל לפני. ידעתי שהם אמורים לגדול, אבל לא שיערתי שזה יסעיר אותי ככה.

עוד שינוי ברור הוא המיחושים סביב הרחם. שלעתים מלחיצים אותי, כי הם מרגישים כמו ווסת, ולעתים מרגשים אותי, או נעימים לי במידה מסוימת, כי אני ערה למשמעותם. הם לא קורים כל הזמן, לפעמים אני סתם מרגישה רגיל.. אני משתדלת לא לדאוג מזה, מ'סתם להרגיש רגיל'.

הבחילות והצרבות, שפוקדות אותי במינונים מנומסים, עוד לא מתחברות לי באופן הדוק לתחילת ההריון, כי כבר היו דברים מעולם. 

וחוץ מאלה, יש את השינויים הלא ברורים, מתחת לפני השטח, שאינם נראים לעין. שהביטוי היחיד שלהם הוא העייפות.

אני לא עייפה כל הזמן, אבל פתאום באמצע היום אני נהיית עייפה מאד. או בערב יש שלב שבו אני כבר לא מצליחה לתפקד. זה מאד מבלבל, בטח עכשיו בחג, כי בסהכ לא עשיתי יותר מידי. אז אולי אני עייפה מהחוסר מעש? אבל זאת עייפות אחרת, עייפות כבדה בהרבה. 

הבוקר חברה אמרה לי 'תחשבי כמה הגוף עובד קשה עכשיו'. 

ובאמת לא חשבתי על זה ככה, על כמה כל המערכות נכנסות לשעת חירום, מפנות משאבים וכוח אדם ליצירת... אדם. בעצם. 

ולמרות שהיא רק בגודל של פרג, או אולי כבר יותר קרובה לגרגיר פלפל (אומרים גרגיר? לא בטוחה, אבל דמיינו פלפל שחור שלם אחד), היא מצריכה כל כל הרבה מאמץ.

עכשיו מניחים בגוף שלי את כל היסודות, לשק הריון, שיהפוך לשלייה, שיוחזק ע"י הרחם וכל החיבורים לכל המערכות תתפקדנה. וכל יתר החלקים בגוף נערכים להריון, וללידה, ולהורות.

אולי השאלה שענתי שאלה אותי כן מתבקשת, כי כמו שאני ממשיכה בסדר יומי ומשתדלת להפנות תשומת לב אבל לא עוצרת הכל, כך גם הגוף שלי, ממשיך לתפקד ולהתנהל אבל בעצם שולף מערך מפורט ומורכב לקראת יום הדין. ואולי יש צורך לעצור הכל. ולתת לדברים לשקוע. להפחיד קצת. לעמוד במלוא הכובד שלהם.

למרות שכרגע, בתוך היום הזה, שהוא עדיין ראשוני מאד, אני מתרגשת מהעובדה שזה הכי בהריון שאי פעם הייתי, ואני לוקחת דוגמה מהגוף שלי וממשיכה ללכת תוך כדי שינוי.

ללא מנוחה

בשלישי בבוקר, יום לפני האולטרסאונד הראשון שלי, אני מתעוררת כהרגלי, בדקה ל7, כדי להחדיר שני נרות ואגינליים. כשאני שולפת את המזרק אני מוצאת שיש עליו דם ישן, כלומר חומר חום. לא המון. וכשאני מנגבת יש עוד שארית קלה מאד.

בהתחלה אני אוחזת בעייפות ולא מסכימה להתעורר ולהילחץ מזה. אני חוזרת למיטה, ועוצמת עיניים. זה לא בטוח אומר משהו. אבל אחרי פחות מדקה אני כבר כותבת בשורת החיפוש בטלפון- מה זה אומר הפרשה חומה אחרי הפרייה חיובית. גם שם אני קוראת מאמר שאומר לי שאין לי מה לדאוג, שזה דם ישן, שזה בסדר. המון נשים חוות את זה. אני נזכרת שאמא שלי דיממה לאורך כל תחילת ההריון של אחותי.

שבוע אחרי ההחזרה מצאתי דם על המזרק. הוא היה אדום בהיר (מה שנקרא, ורוד) והיה ממש ממש מעט ממנו. אני זוכרת שזה מילא אותי בהתרגשות ובפחד. התרגשות כי הוא תאם את התיאור של 'הכתמת קליטה, או השרשה', ופחד כי הפחד כבר היה שם, כאמור. עומד מאחורי ומחכה.

גם עכשיו אני מרגישה את הפחד, שללא ספק רחוק ממני יותר, אבל עדיין כאן, אורב לי. אני משתדלת להזכיר לעצמי שזה הכי רחוק, שהגעתי. שאני מסוגלת. שבכל מקרה יהיה בסדר. שאני לא יודעת כלום. תנשמי קצת, אני מזכירה. ותחכי.

אולטרסאונד ראשון

לשמחתי וגם לצערי, מאוחר יותר באותו יום שלישי, שני שכנים בקיבוץ נכנסים לבידוד, בעקבות מפגש משמעותי עם חולה מאומתת. מפגש משמעותי שלאחריו באו וחגגנו יחד עת החג, ואכלנו יחד במשך שלושה ימים. איזה כיף.

אז בזמן שהם מחכים לתשובות של הבדיקות שלהם, הראש שלי אוכל, בולע ומעכל את עצמו מרוב מתח. שמסתכם בסופו של דבר בעיקר במחשבה שזה יהיה נורא להיכנס שוב לבידוד. 

אז לשמחתי וגם לצערי זה קורה, והמחשבות שלי נעות במהירות ללחץ מזה ולא מההפרשה הדמית הספק קיימת שמצאתי בשלישי. היא לא המשיכה, ואני הצלחתי להירגע. ובאמת, הדבר היחיד שהרס את שנת הלילה שלי היה הפחד מבידוד נוסף. 

ברביעי בבוקר אני קמה מוקדם מידי, מכניסה את הנרות ולא מוצאת זכר להפרשה. ואח"כ אני נוהגת בעצמי לירושלים! וחזרה. אמנם לא לבד, אבל זה כ"כ מרגש. 

אני מגיעה למרפאת ההפרייה החוץ גופית, נרשמת להפנינג, ונכנסת לאחות. שם אני מזכירה לה את שיחתנו מאתמול בעניין ההפרשה, מעדכנת שאכן היא לא המשיכה, ובכל זאת היא מחליטה לשלוח אותי לבדיקת דם בנוסף לאולטרסאונד. הבדיקה מהירה יחסית, ומשם אני עוברת בהתרגשות אל האולטרסאונד. הלוואי שאראה משהו טוב. הלוואי שהיא עוד שם. הלוואי הלוואי הלוואי. 

המכשיר נכנס ונדלק, ומהר מאד מופיע עיגול לבן, שבתוכו שחור, ובתוכו כדור לבן קטן. הטכנאית מתרשמת מאד, ומסבירה לי מה אנחנו רואות: 

השחור זה מי שפיר, ובפנים, הכדור הקטן, זה שק חלמון. שיהפוך עד השבוע ה12 לעובר ממש. 

ובינתיים נראה מעולה. 

אני ממש מתרגשת. ממש. היא כזאת יפה, השקית חלמון הקטנה. הטכנאית מדפיסה לי תמונות שלה, 'לאלבום', ואני יוצאת בהתרגשות מהחדר. 

אני בהריון. יש לי דבר בבטן. 

אני שואלת מי יודע לומר לי באיזה שבוע אני, והטכנאית אומרת שאני בסוף חמישי. 

אני מתיישבת שוב מול אורה, שמתרשמת גם היא מהשקית הקטנה שלי וכמה היא יפה. 

היא מזמינה אותי לחזור בשבוע הבא לאולטרסאונד נוסף, בו נראה דופק, ואם הכל יהיה תקין הרופאה תשחרר אותי ברוב טקס והדר ממחלקת ivf ואוכל לעבור למרפאת הנשים שלי. אז גם יגידו לי מה התאריך המשוער, ומה מותר ואסור לי לעשות ולאכול וכו. 

אני בהריון. 

מידי פעם המחשבה מכה בי. או מלטפת אותי. איזו מחשבה יפה. 

ימים ראשונים

הניגון השמח

יש שני סוגים של ניגונים- שמח ועצוב. עד עכשיו הורגלתי לשמוע ולזהות את הניגון העצוב, זה שמתלווה לבשורות לא טובות, לתוצאות שליליות. המילים מתנגנות כלפי מטה. את השם שלי מושכים, ואת ה'רן' בסוף אומרים בחצי טון יותר נמוך. ככה דניאלה היתה מנגנת את השם שלי בכל הפעמים שהתעקשתי לעשות בדיקת דם למרות שכבר ידעתי את התשובה.

ביום רביעי בצהריים ישבתי במשרד עם נועה וניסחנו מסמך, מה קורה אם כל הצוות שלנו נכנס לבידוד בבת אחת. פתאום טלפון. 

אני מחברת את האוזניה, שומעת את הלב שלי פועם באוזניים, בחדר, בעולם. הכל זז לאט. אני מתה מפחד.

מתה. 

אבל אני נושמת עמוק, ובאיזשהו מקום מזכירה לעצמי שעם הכל אני אמצא איך להתמודד, ועונה. 

הלו? 

מהצד השני, אורה האחות. מנגנת את השם שלי בטון גבוה וקליל, שרק הולך ועולה בסיומו. 

עוד לפני שאני מצליחה לעכל מה אני שומעת, בניגון שלה, היא ממשיכה ואומרת

את בהריון. 

את בהריון

א ת  ב ה ר י ו ן 

בשלב הזה נועה תופסת אותי, ואני אותה, ואנחנו בוכות ואני לא מבינה מה קורה לי ואני אומרת לאורה- אני לא מאמינה

והיא אומרת לי, למה לא? 

ואני עונה את המרירות ואת האמונה שמציפות אותי- כי עד עכשיו קיבלתי רק תשובות שליליות.

אורה ממשיכה ואומרת שהבטא שלי מאד גבוהה, שזה ממש טוב, ובעוד שבוע אני צריכה לבוא לאולטרסאונד. 

אנחנו מנתקות את השיחה, נועה ואני מתחבקות ובוכות עוד קצת, ונועה שואלת אותי מה בא לי לעשות. 

להתקשר לאמא שלי, אני אומרת. 

אמא שלי כמעט מתפוצצת מרוב שמחה, ומתחילה גם היא לבכות. (זה הולך להיות מאפיין של מרבית הסיפורים, שתדעו..)

ואני מרגישה כמו מרשמלו. 

רכה, מרחפת, לא מחוברת למציאות. 

זה כל כך מוזר. אני מרגישה פיזית אותו דבר בדיוק כמו שהרגשתי בבוקר. ואתמול. ועכשיו למציאות הזאת, של להרגיש רגיל, יש כותרת חדשה. שהיא כרגע ההבדל היחיד. 

ואני מוצאת את עצמי תוהה מתי יתחלפו התחושות וארגיש משהו חדש. 

ואני מחייכת מלא. 

לא מעוניינת להפסיק. 

לא מתנצלת, לא פוחדת. 

אני לרגע מתלבטת עם נועה למי מספרים מתי. היא טוענת את מה שגם אני חושבת, שנכון לספר למי שמעורב, ושבמידה וחלילה יקרה משהו יהיה איתי בהתמודדות הזאת. 

שזה לא כולם, ללא ספק. 

אבל כמו שאצלי כל הדברים מונחים על השולחן, גם במקרה הזה המעגל התמודדות המצומצם שלי לא כזה מצומצם. ואני מוצאת שיש די הרבה אנשים שמתחשק לי לספר להם כבר עכשיו. 

אני משתדלת להתאפק, ולא רק להגיד לכל מי שחולף על פניי, אבל אני מרחפת. אולי הם רואים. 

היום שאחרי

בחמישי בבוקר אני קמה סופר מוקדם ונוסעת לבית שאן. יש לי טסט! 

אני צוחקת שאת כל הביצים שלי שמתי בסל אחד, וחן מתעצבנת עלי ואומרת שאין מה להשוות. 

ועם זאת, יצאו יומיים מלאי חשיבות. 

עברתי, אם אתם תוהים. מאד התרגשתי.

זה היה החותם לזה שאני בתחילתו של פרק חדש בחיי. ועוד יום לפני ראש השנה!

בצהריים, כשאני חוזרת הביתה, אני שמה לב לתחושה משונה ומוכרת. 

מאד מאד מאד עדינה, ולא נמצאת תמיד, אבל באזור הגרון שלי, ממש איפה שבולעים, יש לי כמו גוש. לא ממש גוש, איזו רגישות. כשאני מנסה לבלוע את הרגישות היא מתעקשת להישאר במעלה הגרון, ואני מרגישה שהיא משתלטת על הפה שלי, על הטעמים.

אני מכירה אותה. היא פוחדת מסודה, ולימון, ומסטיקים. היא גדלה להיות בחילה שמלווה לתקופה, לא תוקפת בבת אחת. פעם חלקנו את הפה שלי במשך חצי שנה. 

והנה היא מציצה שוב. 

מעניין, שהדבר הראשון שאני מרגישה בסטטוס החדש הוא דווקא בגרון ולא ברחם. 

חוץ מהחברה, אני שמה לב לריחות לא טובים. ולא יודעת לומר אם באובייקטיביות צריך להחליף את הסקוץ' או שחוש הריח שלי התחדד. בכל אופן זה משמח אותי, הרי ידוע שסקוץ' הוא הדבר הכי רווי חיידקים בבית, וטוב להחליף אותו.

4:51

פתאום תוך כדי שינה אני מרגישה את עצמי. כלומר עוד לפני שאני נכנסת למצב של ערות, התודעה שלי מתעוררת, מנערת מעליה שאריות עייפות ושינה. העיניים שלי עצומות חזק, מעוניינות להישאר ככה עוד שעתיים לפחות, אבל כל יתר הגוף שלי חסר מנוחה, זז מצד לצד, לא מוצא תנוחה לשקוע בה.

אני קמה לעשות פיפי. שותה מים. נשכבת שוב. 

אותו גוש בגרון מופיע, ויש לו חלק נוסף, איזה גוש בבטן. בין בחילה למיחושי רעב. אני מרימה ידיים, מוותרת. 

מוצאת את עצמי מתכתבת עם אחותי בניו יורק ב5 בבוקר, על הא ודא. 

ואז המיחושים עוברים, הגוש בגרון נסוג. העיניים שלי מסמנות לי שהן ממש לא סיימו לישון.

אני מנסה שוב. 

מתחתית הבטן שלי, אזור המפשעה, ברחם ליתר דיוק, מגיחים בחגיגיות כאבים. לשניה אני נלחצת, כי הכאבים האלה מוכרים לי מאד, ונרגעת, כי הכל בסדר. 

הרחם גדל. זז. 

אני שוכבת במיטה ומנסה לחשוב איך לנסח את הכאבים האלה, כאבי הרחם. כל אשה שאני מכירה מכירה אותם באופן כזה או אחר. ואין מילים שיכולות לדייק אותם, כי הם לא דומים לאף כאב של אף שריר אחר בגוף. 

אני מדמיינת שככה מרגיש בצק בעת שלשים אותו.

מתיחות, כיווצים, פריסה, קיפול, לא חד, לא חזק, אבל תמידי. מלא מקצב. 

הרחם שלי מצא לנכון לעבוד בלילה, במקום לאפשר לי לישון. 

עוד דבר ששמתי לב אליו הוא שלצד הריבוי של מתן שתן, אני צריכה להיות בתנוחה מסוימת כדי להצליח לעשות פיפי. מה זאת אומרת? אני מדמה בעיני רוחי את השלפוחית, ומעליה הרחם (מעליה כמו פרוסות לחם שכובות, לא קומה מעל) השלפוחית מלאה, אבל הרחם עכשיו עסוק בעצמו, הוא מרחף בחלל הגוף. אז אני לא יכולה להישען אחורה ולאפשר לו לרחף אם אני רוצה להשתין. אני צריכה להישען קדימה ולהפעיל קונטרה, ללחוץ את הרחם אל השלפוחית כדי שזאת תצליח להתרוקן.

בין השיא למוחשי

דיברתי בצהריים עם רונית, חברתי הטובה. היא שמחה והתרגשה מאד מההריון, ושאלה איך אני מרגישה. כבר ידעתי לנסח שאני מאד שמחה, ולאו דווקא מרגישה טוב, כי בעצם היומיים האחרונים מלאים בתחושות שהן מאד נוכחות, וחלקן משמחות מאד בהקשר, אבל הן לאו דווקא נעימות. נניח הבחילה העדינה הזאת... או גברת צרבת שפקדה אותי היום לכמה רגעים. אפילו הציצים שלי, שעד לפני שבוע בערך צמחו כמו מרשמלו- רכים וקלילים, התחילו להיות רגישים יותר וכאובים.

וזה בלי לדבר על המתיחות של הרחם, מה שגורר מיחושים כאלה ואחרים בירך, בגב, וכו. 

וההורמונים שאני לוקחת, שמייצרים לי הפרשות כאלה ואחרות, ואני צריכה לכבס כל זוג מכנסיים שאני לובשת באותו יום. 

בקיצור, אני מרגישה שבבת אחת אני מוצפת מכל הכיוונים. 

אתמול בערב התכתבתי עם ענתי, שאיימה שמידע פעם היא 'תאלץ' להוציא עלי את ההתרגשות שלה, והיא שאלה אם כבר נלחצתי פתאום מהמחשבה שהולך להיות לי ילד. אמרתי שלא, ושאלתי למה. 

היא אמרה שאצלה זה היה ככה, ההתרגשות לוותה במחשבת-אחרי, כבדה ומאיימת.

אני לא מרגישה ככה. אני רק מדמיינת מה נעשה ביחד, אני והילד/ה, לאילו הרפתקאות נצא ואם הגישה ה'ארץ לעולם לא'אית שלי תייצר ילד מקובל חברתית או דחוי...

אבל כן לצד ההתרגשות יש איזו תחושה שבא לי להיות בשלב הבא. 

בעוד שבוע, או חודש מהיום. עם תאריך משוער, בחילות סדירות, אולי איזה תחושה ברורה יותר מכיוון העובר, שנכון להיום הוא בגודל של גרגיר פרג. 

הפחד

טעויות חשיבה אוטומטיות

אחרי ההחזרה הסתובבתי כמה ימים מתודלקת על האדים של לראות את העובר הקטן ולדעת שלא משנה מה יקרה, כרגע יש בי משהו חי. 

אחרי כמה ימים, כאמור, ההתרגשות פחתה, ופינתה את מקומה לאיזו מין התפעלות ממה שקורה לי. 

הציצים שלי התחילו לגדול. לאט לאט, ובהתחלה ממש לא הייתי בטוחה אם זה באמת או שאני פשוט מדמיינת. אני כבר שנתיים מסתובבת ללא חזייה, כך שקשה לאמוד השתנות של גודל ביחס לחולצות טישרט רחבות.. אבל לפני שבוע בערך, לבשתי שמלה חצי צמודה ולא היה מקום לספק. למעשה לרגע לא היה מקום בכלל. הם גדלים. 

שזה מאד מרגש, ומשמח, כי אמא שלי כל הזמן אומרת שזה השינוי הראשון שקרה לה בהריון. 

מה שמעניין הוא שברגע שעלתה לי המחשבה על אמא שלי, והתרגשתי, מיד התגנב פנימה הפחד ונעמד מאחורי.

בהתחלה הוא רק הבהב, הופיע לרגע ונעלם, מצא לעצמו ביטויים רציונלים. 

קראתי מאמר על תופעות לוואי אחרי ivf, כי התחלתי להרגיש מיחושים באזור המפשעה, והבזקי בחילה.

היה כתוב שם על שלל תופעות לוואי שיכולות להעיד על תחילת הריון. ובסוף הסבר של כל תופעה היה סייג- אבל אולי אלה ההורמונים. 

ואני מצאתי את עצמי קוראת בהתמסרות. למה לי לדאוג? אני יכולה להרגיש דברים בכיף, אולי זה ההורמונים. 

בהמשך הפחד הרשה לעצמו להופיע לזמן יותר ממושך. מצאתי את עצמי חושבת מחשבה ומיד מטילה בה ספק. 

הבנתי שאני פוחדת. פוחדת לקוות ולייחל, לדמיין שאני בהריון. פוחדת להיפגע שוב. 

ובמידה מסוימת, פוחדת יותר ממה שפחדתי לפני כל בדיקת הריון בשנה האחרונה. 

כי זה חדש, כי זה אמור להיות אפקטיבי יותר, וכי אני מסתובבת ומספרת לעצמי שהגישה שלי היא חיובית, והיא מורכבת משני תימוכים: אחד הוא שד"ר גודין נראית כאילו היא לא לא מצליחה בשום דבר בחייה. ושני הוא שמיציתי את הסטטיסטיקה השלילית שלי.

אבל עדיין, הפחד כבר מחבק אותי ללא בושה. 

אני מדמיינת את השחיקה, ואין לי כוח לשחזר אותה. 

לדמיין את הכן

אמא שלי אוהבת לומר, כשהיא משכנעת אותנו לנסות משהו חדש, שאת ה'לא' כבר יש לנו. כלומר מעצם חוסר הניסיון יש כבר את הלא. אבל אולי נצליח למצוא גם כן.

ואני לא מעיזה להישען על ה'כן' הזה, מחשש שלא יהיה שם כלום ואני אפול. 

כבר שחררתי מזמן את הגישה שמחשבות בוראות מציאות, לפחות בהקשר הזה. אז נוח לי להתבצר ב'לא' הלא מחייב שלי, מצד אחד לא להסתכן ומצד שני אם יצליח יצליח. וזה לא קשור למה אני חושבת. 

ובעצם, מה זה משנה, כי השבועיים הצטמצמו לשבוע ויומיים ולילה, ועכשיו הם עומדים על שעה עד שלוש שנשארו לי עד שהוודאות תמצא אותי בדרך זאת או אחרת. 

וכבר קיבלתי הודעה מהדסה שהתקבלו תוצאות של בדיקות אבל זה משתק אותי ומפחיד לאללה אז אני אוריד את ראשי ואספור נשימות ואחשוב על כל דבר אחר עד שיתקשרו לספר לי.. 

ההחזרה

המסיכה שלי ואני

מהרגע שיצאתי מבידוד אני מקפידה על מסיכה. בכל בוקר אני עוטה אותה על צווארי, כמו שרשרת. ובכל מפגש עם גורם חיצוני היא מכסה את פני.

היציאה עצמה מהבידוד היתה ישר למים העמוקים, או יותר נכון למי הביוב. יצאתי בשבת אחהצ ומיד הלכתי לטפל בתקלת ביוב אצל חברים בקיבוץ. אחרי כמעט שלוש שעות נחלתי הצלחה. והתייבשתי.

אחרי זה היה שבוע אינטנסיבי, שכלל חתונה (בה הייתי עם מסיכה במשך 7 שעות ברצף, מסיכה חגיגית שתפרתי במיוחד למאורע), שיעור נהיגה ראשון (!), שבעה ועוד שלל עניינים.

וכמובן שהווסת הגיע בשמחה ובכאב, וסימן התחלה חדשה. 

בשבוע שעבר עשיתי בדיקת קורונה רביעית, שיצאה שלילית, ובאופן כללי אני בנסיון מודע להימנע ממזמוזים כאלה ואחרים ושמירה על מרחק טיפתי. 

לו"ז החזרה

יום למחרת קבלת הווסת עליתי למרפאה, שם התחילו לי מעקב. הייתי אחרי חתונה, מעט שעות שינה, ועוד קצת עפופה באדי הבידוד, והחוויה היתה מסוימת.

בצהריים התקשרו להגיד לי להתחיל לקחת כדורים, בקטנה ממש לעומת פסטיבל הזריקות הקודם. 

ולחזור למעקב אחרי שבוע וחצי. 

אז במשך שבוע וחצי לקחתי כדורים, שלוש פעמים ביום, ובראשון האחרון עליתי למרפאה למעקב נוסף. רירית הרחם שלי היתה עבה ויפה, כך אמרה ליאורה הטכנאית.

לעומת זאת, יאנה התקשתה למצוא לי וריד. הווריד הפעיל שלי ביד שמאל התעייף ככל הנראה, ואחרי דקירות וחיפושים היא התחילה לטייל באצבעותיה על הזרוע שלי בחיפוש של  מקום אחר. אני מיד הקשחתי ונלחצתי, בעיני רוחי דמיינתי את אנג'ליקה, האחות שלי במכון שרת לפני עידנים, מצקצקת בלשונה כשהיא לא מצליחה למצוא לי וריד. דמעות מילאו אותי והסבתי את מבטי. בסוף, בכאב, היא הצליחה למצוא וריד פעיל ולמשוך דם לשביעות רצונה, ואני שוחררתי כשידי חבושה.

חזרתי הביתה מותשת ומתרגשת וחיכיתי לטלפון שייתן לי וודאות לגבי המשך השבוע. 

ואכן, בצהרי אותו יום התקשרו להגיד שאני צריכה להתחיל לקחת את הנרות שוב, וברביעי עלי להתייצב להחזרה. את השעה המדויקת יבשרו לי ביום שלישי. 

בשלישי חיכיתי ואף טלפון לא הגיע, וב1530, ממש לקראת סגירת המרפאה התקשרתי אני. אבל לא היתה תשובה. והלוז שלי לרביעי נותר תעלומה. 

אז ברביעי על הבוקר התקשרתי לשאול, ואמרו לי לבוא ב14. לא, לא צריך להביא שום דבר. כן, לאשפוז יום. לא צריך לצום, להיפך. ולקראת ההליך אצטרך לשתות הרבה.

יאללה. 

מים ותותים

אני מגיעה לאשפוז יום בעשרה ל14, ופרידה האחות מפנה אותי לקבלת חולים כדי לקבל מדבקות. זה משהו שכבר למדתי על בתי חולים, מדבקות זה המטבע שלהם. הדרך היחידה להתקדם בתוך בית החולים הוא בתמורה למדבקות. באשפוז זה כמו לשים פקדון. את כל המדבקות שלי פרידה מחוררת ומכניסה לתיק, ובפועל משתמשת רק בשתיים או שלוש מתוכן.

אני עונה על כמה שאלות, ומופנית לתא. עלי לשבת על כורסא ולא לגעת במיטה כי זאת המתנה קצרה יחסית. ולא היו רוצים להחליף גם את המצעים במיטה בגללי. שחף שבאה איתי מקבלת כסא משלה ואנחנו יושבות. פרידה מזכירה לי שעלי לשתות הרבה כי השלפוחית שלי צריכה להיות מלאה. אז אני ממלאת ומרוקנת בקבוק אחר בקבוק. ובינתיים הזמן עובר ועוד לא קוראים לי לבוא. ב1445, אני כבר עומדת להתפוצץ, ואני מבקשת מפרידה רשות ללכת להשתין. היא מאשרת לי מכיוון שאין לה מושג מתי יבואו לקרוא לי. אז אני משתינה ומיד אח"כ חוזרת למשטר המים.

בערך ב1530 ד"ר מירי גודין, בשמלה ורודה ונעלי עקב שחורות, ומעל אלה חלוק חדר ניתוח כחלחל, מגיעה לעדכן אותי שממש עוד כמה דקות אכנס. אני מתכוננת, ומחזיקה חזק את השלפוחית שלי, שמלאה באופן מסוכן. 

כמה דקות אחרי, הילה האחות מגיעה לקחת אותי ואנחנו הולכות יחד לחדר הניתוח. שם אני מורידה את התחתונים ומתיישבת על המיטה, בקושי רב. נמצאות שם יחד איתנו ד"ר גודין ועוד רופאה, מהמעבדה, שצריכה לחתום על מסמך אישור כלשהו. אני מדקלמת את שמי ומספר התז שלי בפעם הלא יודעת כמה, ומתחילות.

אני שוכבת על המיטה, רגלי פסוקות, משתדלת להחזיק חזק את פתח השלפוחית ורגישה לכל תנועה. מסביבי ד"ר גודין והילה מארגנות ציוד. ספקולוס, צמר גפן, מתושים, מכשיר אולטרסאונד. אני שואלת אם אוכל לראות את העובר, ודר גודין מחייכת מבעד למסיכה ואומרת 'ודאי! תסתכלי במסך פה משמאלך'.

ואכן, על מסך טלוויזיה שתלוי על הקיר אנחנו רואות לפתע את שמי, ואז הצילום משתנה ובמרכז המסך מופיע גבשוש קטן ואפרפר. 

וואו, כמה שהוא התפתח מהבוקר! קוראת ד"ר גודין בהתפעלות. אני מתמלאת גאווה והתרגשות, ומנסה לנסח לעצמי כמו מה זה נראה. עדשת המיקרוסקופ משנה פוקוס והגבשוש נעלם, ובמקומו מופיעה צינורית גדולה שככל הנראה שואבת אותו לתוכה. 

ד"ר גודין מכניסה את הספקולוס ואני בסבל ממש, היא משדלת אותי להרפות אבל אני ממש לא רוצה לעשות עליה פיפי. 

מסתבר שעניין השלפוחית המלאה אמור ליישר את הרחם, ולסייע בראות טובה יותר. 

בסוף אני מצליחה להיות רפויה במידה הנכונה, ותנו לי לומר לכם שזה ממש לא פשוט. בטח כשבמקביל ללחץ הוואגינלי יש גם את מכשיר האולטרסאונד שהילה מצמידה לי לבטן התחתונה. אבל אני עוצמת חזק את עיני ונושמת נשימות מדודות ורואה בעיני רוחי את הגבשוש. 

ד"ר גודין מכריזה 'אנחנו מוכנים!' 

ואני אוטומטית מתקנת אותה ל'מוכנות. אנחנו רק נשים כאן' 

היא צוחקת ואומרת, נכון. זה כבר יותר ויותר נדיר למצוא גבר בסיטואציה הזאת. 

ואני חושבת כמה זה מגניב שרפואת נשים נמצאת אצל נשים. 

הצינורית עם העובר מוגשת לרופאה ובעזרת ההכוונה מהאולטרסאונד היא מחדירה לי אותה לתוך הרחם.

זהו, סיימנו. רק נוודא שאכן יצא ושהצינורית ריקה. 

את יכולה להתלבש ולקום.

היא מתחילה לכתוב לי מכתב שחרור ואני מתלבשת ועומדת לצידה, מרקדת מצד לצד. 

אם את רוקדת כי את צריכה פיפי אז לכי תעשי ואני אביא לך את המכתב, היא אומרת, ואני כמעט רצה החוצה מהחדר. 

במכתב השחרור כתוב שהופשר, שרד והוחזר עובר אחד. אני צריכה להמשיך עם הנרות פעמיים ביום, עם הכדורים שלוש פעמים ביום ולהתייצב לבדיקת הריון עוד שבועיים. 

בבטן שלי יש עובר. שזה כבר יותר ממה שהיה בכל השנה האחרונה. נראה כמה יגדל, ואם יקלט, ואיך ארגיש.

בינתיים גיליתי מה הוא הזכיר לי, הגבשוש הקטן. 

תות עץ. 

החיים נוהגים אותי

טרום

בחמישי אני עולה למעקב נוסף. אני כבר מותשת לגמרי, גם פיזית אני מתקשה עם הזריקות הכואבות והמרובות, ועם העייפות של להתגלגל מהמיטה לפני השמש, וגם רעיונית יש משהו מייאש, ומלחיץ בחוסר אונים הזה, של לקום ולהיבדק ואין לי מושג עד מתי זה יהיה ככה... 

בחמישי בבוקר הקצה שלי גם נבחן ע"י המערכת, כשאני מקבלת מרשם מאחות אחרי סיום הבדיקות, ב715 בבוקר, ומגלה שאני צריכה לחכות לפחות חצי שעה עד שתגיע רופאה ותחתום עליו.

ואחרי זה אני צריכה לרוץ לבית המרקחת ולקנות את התרופות כי יש מצב שאצטרך אותן בסופש. 

מאוחר יותר, אני מחכה שיתקשרו לעדכן אותי בהמשך התהליך. בהדרכת אחות אורה אמרה לי שמתקשרים בין 12 ל16, אז לא לדאוג. ובכל זאת ב1515 אני כבר קצת דואגת.. 

אבל ב1545 אני מקבלת טלפון, ואסתי מהצד השני מסבירה לי מה אני צריכה לעשות:

הערב את לוקחת זריקה אחרונה של פרגובריס. מחר בבוקר פעם אחרונה את האורגלוטרן. ואז, ב23 בלילה בדיוק, את לוקחת אוביטרל ושתי זריקות של דקפקלין (או משהו כזה, השמות לא יושבים לי). בשבת יש לך חופש. ובראשון את צריכה להיות באשפוז יום ב745 בבוקר לקליטה.

אוקי! אז אני יודעת מה אני צריכה לעשות. בסיום השיחה אני הולכת לארוז את עצמי, כי למחרת בבוקר אני נוסעת לסופש חופשות במרכז. דירה יפה ביפו, רוגע, ים, חברים. מושלם. אני אורזת צידנית קטנה לתרופות ומכוונת התראה בטלפון. 

הסופש עובר חלק ובנעימים, בשישי ב23 בדיוק אני מזריקה לעצמי 3 זריקות, מתעכבת עד שמוצאת אזור נקי בבטן הרוויה בנקודות אדומות. 

במוצש אני פוגשת את אמא שלי ואנחנו ישנות יחד אצל אחותי, עם תכנון לצאת מחר בבוקר עם עלות החמה לכיוון ירושלים. 

ניתוח

אנחנו מתהלכות במסדרונות המפותלים של הדסה הר הצופים, ומצד אחד אני מרגישה אבודה ומצד שני, אם נאבדת בבית חולים אחד נאבדת בכולם.. ולבסוף אנחנו מגיעות לאשפוז יום ivf. פרידה קולטת אותי, בודקת אותי ושואלת שאלות, ואני מקבלת צמיד של אשפוז. אמא ואני נכנסות לחדר המיון ואני מקבלת מיטה. אני מופתעת לטובה מכמה היא נוחה לי, ותוהה אם זה תסמין של העייפות שלי. לפני יש עוד 5 נשים שאמורות לעשות את הניתוח, ואני קצת מודאגת, עד שפרידה מסבירה לי שהתרופות שלקחתי בשישי בלילה מחזיקות 36 שעות אז בעצם אני אכנס רק ב11. אוקי...

ובכל זאת הזמן עובר, ובשלב כלשהו אני אפילו פוגשת את ד"ר גודין, שפתחה לי תיק אי אז ותעשה לי את התהליך היום. מבעד לציוד המגן אני פוגשת אשה קטנה, עם שיער נפוח ומשקפיים, שכל כולה אומרת ענייניות ופרגמטיות. היא לא קרה, או זועפת. יש בה משהו נייטרלי. 

לקראת 11 מגיע הרופא המרדים, ד"ר זילברמן. עם מבטא כבד. אנחנו מפטפטים קצת, הוא רוצה לפתוח לי וריד, בשביל הניתוח. ביד ימין, כי ככה זה נוח בתוך החדר. אני אומרת שחבל על הזמן שלו, הוא לא ימצא משהו מספיק טוב ביד ימין. אבל הוא מתעקש, ומביא איזה מכשיר משוכלל שמראה לו את הורידים שלי באור אדום. ודוחף לי מחט. אני מתפתלת מכאבים ודי סובלת אבל הוא לא מתרגש. ובכל זאת חלק (חלקיק) בי שמח שמשהו מצליח לקרות ביד ימין ההרוסה שלי.

אח"כ עובר עוד קצת זמן ואני כבר לבושה לניתוח, עם חלוק מקדימה וחלוק מאחורה וכיסוי ראש וכיסויי רגליים. ובשלב מסוים באים לקחת אותי לניתוח והאחות מבקשת שאלך יחד איתה במקום לשכב. אני אני הולכת ואמא שלי רוצה לצלם כאילו אנחנו בפורים אבל אין לי חשק. 

בחדר הניתוח נמצאים ד"ר גודין, עו"ד איזה שתי אחיות (נראה לי) ורופא מרדים אחר, הקולגה של זילברמן. אני נשכבת על המיטה והוא מתחיל לדבר איתי באנגלית. מאיפה אתה, אני שואלת. מקמרון. ואיך קוראים לך? אולגה (מאייתים את זה הולגר) אני מרימה גבות בהפתעה והוא אומר שהוא היה מאד נבוך לגלות שזה שם של אשה כאן. הוא כאן כבר ארבע שנים, בא להתמחות ברפואה. לא מת על הארץ, קשה פה. עכשיו אני אתן לך משהו שקצת ירגיע כי התרופה המרדימה תשרוף לך.

אני מנסה להתרכז בו ובמה שהוא אומר, ובאותו זמן נזכרת ששקד סיפרה לי על תחושה שעוברת בגוף רגע לפני שנרדמים שהיא כמו היי ומחפשת את זה, וממש קל גם פשוט לעצום את העיניים ולהתמסר לזה.... 

הוא נותן לי תרופה והיד שלי שורפת ואני צועקת שכואב לי ואז זה מתחיל להירגע אני לא מספיקה להרגיש שום דבר אחר אני ישנה פשוט.

חצי שעה אח"כ מעירים אותי ואני במיטה שבה הייתי בבוקר. ואנחנו אחרי. ואני רק רוצה לחזור לישון, כי השינה הריקה הזאת נעימה כל כך וקלה ובדיוק מה שהייתי צריכה. אבל סביבי יש רעש והמולה וצפצופים של איזה מכונה ואסור לכבות או להזיז וגם האזניות עם השיר שאני מכניסה לאוזן לא עוזרות ובשלב מסוים אני מתעוררת.

מה זה הניתוח הזה בעצם? הוא נקרא דיקור, אני ראיתי סרטונים שלו ביוטיוב. בגדול מכניסים לי מכשיר אולטרסאונד שאליו מחוברת מחט קטנה, ומזהים את הביציות הבשלות. ואז המחט דוקרת את השחלה ושואבת החוצה ביציות. 

מאד פשוט. 

שאבו לי 6 ביציות. אני לא ממש מבינה בסטטיסטיקה של זה אבל משתמע שזה כמות טובה.

אחרי שעתיים של התאוששות אני משוחררת, עולה למרפאה ומקבלת מרשם לנרות שאצטרך לקחת, שניים, פעמיים ביום. סה"כ ארבע ביום. עד מתי אני צריכה לקחת אותם? אני שואלת את איימי עם מידי של הסתייגות. 

והיא מחייכת ועונה

Hopefully until you're ten weeks pregnant

יום שני

בשני בבוקר אני מקבלת טלפון מאורה, שמספרת לי בכמעט התרגשות שהצליחו להפרות 5 ביציות, שבעצם יש חמישה עוברים. זה טוב, היא אומרת. זה הרבה. ביום יומיים הקרובים יגידו לך מתי את צריכה לבוא להחזרה, בינתיים תמשיכי לקחת את הנרות.

אגב אני מגלה שהנרות ממש מעייפים אותי. אני לוקחת ב7 בבוקר וב19 בערב, ושעה שעתיים אח"כ אני גמורה סמרטוט. 

ואז אני מקבלת עוד טלפון, מאמא שלי, שישנה אצלי אתמול ומתארגנת לצאת עוד מעט. אורן, אחותי הקטנה, התקשרה לומר שהיא עם חום ושיעולים. אותה אחות שישנו אצלה בשבת. שיט. שיט. מה אני עושה עכשיו? 

אמא שלי ממשיכה ואומרת שנראה שזה הדלקת ריאות שמסתובבת אצלה בגן, אבל שליתר בטחון היא תעשה בדיקת קורונה. 

אני בינתיים מתייעצת עם הרכזת שלי מה כדאי לעשות ומחליטה להמשיך בשגרה אבל להקפיד על מרחק ומסיכה.

יום שלישי

בשלישי אני נהיית חסרת סבלנות ומתקשרת למרפאה. שם אומרים לי שיחזרו אלי עוד מעט כדי להגיד לי מתי לבוא להחזרה. בינתיים אני שואלת על איכות העוברים, כי מישהי שסיפרתי לה שאלה אותי את זה. אז יש אחד שהוא AB ועוד ארבעה שהם b. לריסה האחות אומרת שזה אחלה.

חצי שעה אח"כ מתקשרים להזמין אותי להחזרה, ביום המחרת, יום רביעי, בשעה 1415 בצהריים. שזה מוזר לי כי אני רגילה להליכי בוקר מאסף הרופא. אבל מילא. מחר אגיע לאשפוז יום שוב, יקלטו אותי וד"ר גודין תעשה את ההחזרה. מגניב. היא באמת מאד רצינית, הרופאה הזאת.

יום רביעי

6:30 בבוקר, אני מתעוררת מטלפון ולא מהשעון המעורר שאמור לצלצל תכף ולהזכיר לי לקחת את הנרות. זאת אחותי הקטנה. 

קיבלתי תשובה חיובית. 

ברקע אני שומעת את אמא שלי בשלל טלפונים. בשלב כלשהו היא צועקת על אורן: את צריכה להיכנס לחדר ואסור לך לצאת ממנו!

אני שוכבת במיטה ומרגישה את עצמי מאדימה. דמעות מציפות את העיניים שלי ומיליון מחשבות מתרוצצות מולי. להגיד לבית חולים? אולי לא? מה אני עושה עכשיו? להיכנס לבידוד? פאק פאק פאק. איך נתתי לזה לקרות? למה זה קורה לי? איך אני אמורה לקבל את ההחלטות האלה? מה יהיה עם העוברים? אולי אם אהיה בבידוד אוכל סופסוף לעשות את הציור של אמא.. מעניין אם גם נדבקתי. אין מצב שאני זאת שאביא את הקורונה לנערן. איזה פדיחה. יואו אני לא מאמינה איזה חוסר אונים. איזה תסכול. פאק. זה ממש לא מתאים לי. איך אני אמורה לנסוע לעשות בדיקה? זה לסכן עוד מישהו שיסיע אותי. אולי אם אני על מסיכה זה בסדר?

אמא שלי מתקשרת ואני פורצת בבכי. זה ממש לא מתאים. זה ממש מבאס. יש לך סמכות רפואית שאת מרגישה בנוח להתייעץ איתה? אמא שלי שואלת. ואני מוצאת את עצמי תוהה באמת אם לא להגיד לבית חולים וללכת לעשות את ההחזרה ורק אז לספר להם. באמת זה המחשבה הראשונה שלי, ואני לא מצליחה לחשוב על מישהו מוסמך שיתמוך ברעיון הזה. אמא שלי מציעה את ענתי, חברה שלי שהיא רופאה. אני ללא כוחות, ועוד צריכה להתמודד עם החלקים של המציאות הזאת שלא קשורים להריון אלא לחיים שלי בקיבוץ. אז אמא שלי תתקשר לענתי. 

בינתיים אני מתחילה לארגן את יתר החלקים. מתקשרת לחבר בקיבוץ שאחראי על ענייני הקורונה והבידודים, צריכה למלא טופס של משרד הבריאות, רוצה להתקשר לדבר עם חן לפני כל דבר אחר, שלא תילחץ. ואז ענתי מתקשרת, קורי שינה בקולה, ברקע גם מרדכי עירני והם מגויסים לכבודי. ענתי משקפת שזה לא אחראי. ושיקפיאו את העוברים. ושפעם בכל מקרה היו מקפיאים אותם כדי לתת לגוף להירגע קצת. ובהקשר הזה יהיה בסדר. ואני מאמינה לה פתאום, ותוהה לעצמי איך זה היה נראה לי סביר לעלות לביהח אם יש מצב שאני חולה ומדבקת. אנחנו מסיימות את השיחה, אני מתקשרת למרפאה ומודיעה להם שעלי להיכנס לבידוד. כמה דקות אח"כ ד"ר גודין מתקשרת ונוזפת בי. זה חוסר אחריות להיפגש בלי מסיכה. את צודקת, אבל מה אני אעשה. אוקי, אנחנו נקפיא את העוברים. את צריכה להמשיך לקחת את הנרות, כדי שנהיה בשליטה על המחזור שלך. כשתצאי מבידוד תפסיקי ותעשי בדיקת קורונה. כמה ימים אחרי ההפסקה תקבלי ווסת ואז נתחיל תהליך חדש לקראת החזרה. יותר פשוט הפעם, רק כדורים, בלי זריקות. עניינית מאד. בינתיים את מרגישה טוב? היא שואלת. כן. ואחותך, איך היא? חולה, אבל משתפרת קצת. אוקי. אז נהיה בקשר.

וככה נכנסתי לבידוד ברביעי בבוקר. התחלתי לחשוב לעצמי שבטוח יש סיבה טובה לכל זה. כל עכבה לטובה וכו. אני עוד לא בטוחה שמצאתי אותה, אבל נראה. יש לי עוד עשרה ימים כדי לגלות.

שגרת מעקב

בדיקות יום כן יום לא

היום כן. 

בראשון בצהריים איימי מתקשרת לומר שאני צריכה להמשיך לקחת את הזריקות, ולחזור בשלישי לעוד מעקב. 

סיפרתי לכם על הזריקות? אני לוקחת 2 ביום. אחת בערב, היא נקראת פרגובריס, והמטרה שלה (בכללי מאד, אל תהיו קטנוניים) היא לייצר כמות גדולה יותר של זקיקים גדולים יותר.

השניה היא בבוקר, היא נקראת אורגלוטרן, והמטרה שלה היא לעקב את הביוץ. נשמע מבלבל? ככה, הצצה לתוך העולם הביוטכני של הרפואה המודרנית... סיוט. 

בכל אופן הבטן שלי כבר הפכה לשטיח של נקודות אדומות וכתמים כחולים מצהיבים.

דנה אמרה שאם אין מקום בבטן זה סימן שהשאיבה מתקרבת. 

בשלישי עליתי למעקב נוסף, ובו ניכר היה שהזקיקים גדלו. אבל הפעם, יש פערים גדולים ביניהם. 

זקיק בשל יהיה בד"כ בגודל 20-25 (מ"מ? ננו מטר? אין לי באמת מושג) 

ובדרך מתחילים לספור את הגודל שלו כשהוא בערך בגודל 11, 13. 

במעקב שלי בשלישי היו זקיקים בגדלים מאד, שונים, מה שיצר בלבול לגבי מתי אני אמורה לבייץ. 13, 15, 19 ו23. 

בשלישי בצהריים מתקשרת אלי רופאה מהמחלקה. 

היי מורן, כבר הגעת הביתה? 

כן (נשמה הייתי אצלכם ב7 בבוקר, מה חשבת שאני עושה בכל הזמן הזה?)

אה. רצינו שתבואי למעקב נוסף, בגלל שהיה חוסר אחידות גדול בין הזקיקים. 

אואה. 

את יכולה לבוא שוב? 

אני יכולה לנסות, ייקח לי כמה זמן. 

כמה, 20 דקות? 

לא, (איפה את חושבת שאני גרה, בבניין ריקליס?!) יותר כמו שעה וחצי... זה 40 דקות נסיעה באוטו מהבית שלי ואני ללא אוטו.

אה. טוב אז אני כבר אחזור אליך. 

כמה דקות מאוחר יותר היא התקשרה שוב כדי להגיד שהם החליטו להמשיך את הטיפול עוד יומיים ולהזמין אותי בחמישי. המשמעות של זה היא כנראה אובדן של הזקיק הגדול משלישי, אבל הם רוצים לתת צ'אנס לזקיקים האחרים. אז אני צריכה להמשיך לקחת זריקות בוקר וערב, ולחזור בחמישי. 

זה כל כך מעייף. אני מדמיינת את המונטאז' הקולנועי שמלווה את השבוע הזה. אני ישנה ולפתע השעון מצלצל, עיני נפקחות והמצלמה מסתובבת יחד איתי בעודי מתיישרת וקמה. צחצוח שיניים כמו בתוך חלום, החלפת בגדים וזום אאוט להראות שאני באוטובוס באור ראשון. ואז בביהח, לוקחת מספר, נקראת לחדר הזה ואז הזה ואז הזה, פותחות מחט, מלבישות קונדום. ובערב פדים של אלכוהול לחיטוי, תפיסת חלק של הבטן, הזרקה. וחוזר חלילה. 

בדרך אלטרנטיבית

על הדרך, אני ממשיכה כמובן לצבור חוויות שחורגות מהשגרה המתוארת מעל. בשלישי היו לי שני מפגשים משמעותיים. 

עליתי לירושלים (פעם שניה) כדי לפגוש את ג'נין, אוסטאופטית שגרה בשכונה מרוחקת ומטפלת בין היתר בעניינים קשורי הריון.

באחריות רבה הכנסתי את הפרגובריס לצידנית ונשאתי אותה בתיק נוסף כי לא ידעתי מתי אגיע חזרה הביתה. 

ואז שכחתי אותה באוטובוס. 

ירדתי לפני המרכזית, כדי לקנות תרופות ליום המחרת, ובמדרגות לכיוון בית המרקחת נוכחתי לגלות שחסר לי תיק. מיד התקשרתי לחברת האוטובוסים, שחיברה אותי לנהג שאמר לי איפה הוא משאיר לי את התרופה. פיוו. 

אבל, זה גזל ממני משהו כמו חצי שעה שאותן תכננתי לנצל בנסיעת האוטובוס אל הבית של ג'נין, אז החלטתי לקחת מונית. 

ופגשתי את יואל, נהג מונית ירושלמי, במקור משכונת ממילא (עד שפינו אותם לפני 30 שנה בערך), היום גר בארמון הנציב. אבא לשלושה, סבא לתשעה. נוסע שלוש פעמים בשנה ללאס ווגאס. הוא ואשתו כבר לא כ"כ קרובים, יותר עושים ספייס אחת לשני. היא כבר לא נוסעת איתו לחו" ל. הוא מת על אמריקה, והיה לוקח אותי איתו לשם אם רק אגיד.

בשלב מסוים הוא הביט בי דרך המראה ואמר, תראי איזה כיף זה ככה להכיר אנשים חדשים! 

בקיצור, יואל נתן לי ברכה. הוא שאל אם אני נשואה (לא) וסיפרתי לי שחתונה זה לא הכיוון אבל שאני מנסה להיכנס להריון. בדיוק בדרך לטיפול.

אז הוא אמר לי במלוא הכובד, שהוא ממשפחת כהנים, והוא מברך אותי את ברכת הכהנים ואני אהיה בקרוב בהריון. 

לקחתי את הברכה בשמחה ושמחתי ששכחתי את התרופה באוטובוס. 

המפגש, השני היה עם ג'נין עצמה, שהמבטא שלה כל כך כבר וזה מיד עושה לי געגועים לסבתא שלי ולתרבות שיצא לי לפגוש מעט בחיי. היא אמנם ממונטריאול ולא ממש מצרפת, למרות שמאוחר יותר גיליתי שכן נולדה שם, אבל הניחוח הצרפתי ליווה כל מילה שלה, כל הברה. אני שבויה. 

היא השכיבה אותי על מיטה במרפסת שסגרה לחדר טיפולים, והתחילה לעבוד. 

אני לא יודעת בדיוק מה עשתה כי לא ראיתי את הידיים שלה, אבל המגע שלהן היה עדין מאד מאד. מרפרף. כמו פרפר שעובר מפרח אחד לאחר. כמו פריטה עדינה על נבל. ככה היא פרטה על הגוף שלי, עלתה מעלה מכיוון הרגליים אל הבטן, הרחם, המעיים, הכליות. הצוואר והראש. מוזיקה. 

בשלב כלשהו יכולתי לראות את פניה בזמן שעבדה. את עיניה, בכל אופן. 

הן נראו כחולמות, העפעפיים חסרי מנוחה והעיניים עצומות. שאלתי אותה אם היא רואה או שומעת את העבודה שלה. לקח לה רגע להבין ובגאווה אמרתי את המילה בצרפתית. אה, היא אמרה. אני רואה. 

היא פתחה לי חסימה בצינורות באזור הרחם, ואמרה לי שעכשיו יהיה בסדר. ושלא יכאב לי יותר בצד ימין. 

שאלתי אותה מה גרם לחסימה. 

זה הרי משהו שאני יודעת, שיש לי שם איזו חסימה, איזה משהו שאני חייבת להצליח לפתוח ולפתור כדי שאוכל להיות בהריון. ובינתיים לא הצלחתי למצוא את החסימה, ולא הצלחתי להגיע אליה. 

החיים, את יודעת. זאת תשובתה של ג'נין, ומשהו פתאום הוקל לי מאד. 

אני רודפת אחרי איזה מקור, איזה תסביך או טראומה, שייתן לי משמעות ואמת וצלב לשאת. אבל זה לא העניין. יש כמובן, גורמים שיצרו את המחסום. אבל בסופו של דבר הם מעורבבים יחד עם עוד דברים, והמכלול הוא שיצר את החסימה. אל תצאי למסע הזה, היא ניסתה לומר לי. 

אז אני מוותרת על המסע. בינתיים כבר יומיים שלא כואב לי שם. נראה מה יביא היום החדש, ולאן אני מתקדמת מפה. 

הקלות הבלתי נסבלת

פוטנציאל

בחמישי אני על האוטובוס הראשון לירושלים. מגיעה למחלקה בהר הצופים עוד לפני 7 ומחכה בסבלנות. אני זוכרת שבהדרכת אחות איימי אמרה משהו על זה שכשאני מגיעה אני מוציאה מספר לאחות ivf וזה מלווה אותי כל הבוקר בתחנות השונות. אז אני לוקחת את המספר הראשון, ומתיישבת לחכות.

במרפאה בהדסה יש, הרבה יותר אווירה של הפנינג מאשר במרפאה של כללית. 

את לוקחת מספר, וקוראים לך 4 פעמים. לאחות שחותמת לך על הכרטיסיה, לבדיקת דם, לאולטרסאונד ושוב לאחות. אבל הכל באותו חלל, והמערכת נעה בין להיות מחוכמת ומורכבת לבין להיות גרועה. אז כל הזמן קוראים למספרים, ונשים בצבעים שונים מסתובבות בחלל מחדר לחדר. אם לא היו מעורבים בזה מחטים וזרגים זה היה מרגיש כמו ריקוד אמיתי.

בחמישי בבוקר גם יש לי הזדמנות לבחון את עיצוב המרחב במרפאה. 

הוא ממש גרוע.

כל המסדרון והחדרים באווירה עגלגלה, לא ברור בדיוק למה זה מוסיף. ובאמצע, מגדל עקום שמקשה על המעבר ועל העמידה בקומה. הוא מתחיל בקומה מתחת, הוא בגודל של חדר קטן ונראה שיש בו מספר פעילויות לילדים. גם בקומה הראשונה הוא לא מדהים, או נחוץ בצורתו הבוטה, אבל משום מה בחרו למשוך אותו גם לקומה השניה. והוא מזדקר, עקום וכחול, מהרצפה אל התקרה. בהקשר של שגרת יומי אני מדמה שהוא נראה כמו מחט שנדחפת לתוך בטן הבנין בזווית של 45 מעלות.

קוראים את המספר שלי ואני הולכת לאיימי בחדר האחיות, שחותמת לי על הדרכון. אח"כ לאולטרסאונד אצל ליאורה, ובו נראה שיש לי בערך 4 זקיקים בגודל מבטיח לשלב הזה. 

אח"כ לחדר ליד, ובשולחן יושבת יאנה. את אחות? אני שואלת, מופתעת. היא אומרת שהיא מזכירה אבל היא לוקחת דם. יאללה. 

בסיום אני חוזרת לאיימי, שמתרשמת מזקיקים שלי ומזכירה לי שאני צריכה לדאוג לבדיקת קורונה ושינוע הזרע. דחוף.

אני מתחילה להילחץ. עלי למצוא רכב ונהג לטובת הטיול השנתי בראשון. אני מבטיחה לאיימי שאדאג לזה ויוצאת משם.

וממש כך אני דואגת לזה: יום למחרת אני נוסעת לעשות בדיקת קורונה שלישית, ובראשון אני מסדרת רכב ומחפשת נהגים.

אני חוזרת הביתה בחמישי בתחושה של דחיפות. לפי הזקיקים של הבוקר, בשני או שלישי כנראה אעשה את השאיבה. זה שבוע בדיוק אחרי שפתחתי את התיק והתחלתי את המעקב. תמיד אני שוכחת שבעצם המחזור שלי נורא קצר, בייחוד ללא הורמונים.

כלומר מחזור טיפוסי שלי הוא 23 ימים, קצת יותר משלושה שבועות. אז בערך שבוע וחצי עד הביוץ ואז עוד שבוע וחצי.. אבל פתאום זה הרגיש לי נורא מהר, לא הצלחתי עוד לעצור ולהסדיר את הנשימה והנה אני כבר ממש לקראת הריצה הבאה.

בעיקר הפערים קשים. החצי הראשון, של המעקבים והדקירות וההורמונים, הוא מאד אינטנסיבי. ואז כלום. שבועיים של כלום. 

מעניין איך תהיה החוויה הפעם. 

בשישי בבוקר אני עוברת את הבדיקות קורונה מהר וללא תקלות, ובשבת אני מוצאת נהג (אסף) שיבוא איתי למסע בראשון.

אז דברים נראים מבטיחים מאד. 

בראשון אנחנו יוצאים לכיוון ירושלים השקם בבוקר, ואני נכנסת למרפאה והולכת למעקב. את האולטרסאונד עושה לי בחורה בשם ציפי, וכשהיא מתחילה אני מרגישה שינוי.

הזקיקים, שלושה ימים אחרי חמישי, שלושה ימים רוויים בהורמונים, כמעט ולא גדלו. אותי זה מלחיץ, ואת ציפי זה כנראה מדאיג קצת גם כן, והיא קוראת לליאורה שתבוא לעזור לה. 

ליאורה משחקת עם המכשיר ורואה שכן יש גדילה מסוימת, לא מאד דרמטית, אבל התקדמות.

בסוף ההפנינג אני חוזרת לאיימי שגם מרימה גבה. אבל, היא אומרת, נחכה לבדיקות דם. בינתיים את נוסעת להביא את הזרע? שיהיה בהצלחה. קחי כובע! 

בדרך להפרייה עוצרים ב.. 

אני מנערת מעלי את הלחץ, וממהרת לצד השני של ביה"ח כדי למצוא את ורד מבנק הזרע ולאסוף את המיכל. בנק הזרע, כמו גם באסף הרופא ובעין כרם, נמצא בזווית כזאת שרק, מי שיודע בדיוק מה הוא מחפש ימצא אותו. אחרת אין סיכוי להיקרא בדרכו במקרה.

במקרה של הר הצופים, הוא נמצא בסוף של הסוף של בנין ריקליס, שנמצא בסוף של בית החולים, אחרי גינה, עם שילוט מאד מאתגר. 

ובכל זאת מצאתי. ורד פתחה לי את הדלת בפרצוף לימוני ואמרה לי שאני מאחרת. בזיכרוני היא אמרה לי שהם נפתחים ב730 ואני אמרתי שאגיע קצת אחרי. אבל מילא.. 

אני מגישה מסמכים, חותמת על כמה דברים ומקבלת לידי מיכל גדול שמלא בחנקן נוזלי ולתוכו יכניסו את מנות הזרע כדי לשמור אותן במצב קפוא. להלן "המיכל" 

זה נראה כמו כד חלב של החלבן המקורי. גדול, עם ידית נשיאה רחבה. אמנם לא בצבע פח, אלא מצופה בגוון שמנת עם מכסה שחור. 

אל תשכיבי אותו או תפילי אותו, מזהירה אותי ורד. אני מבטיחה. וממהרת משם לאוטו.

אנחנו נוסעים לאסף הרופא. הדרך זורמת ונעימה, ותוך 40 דקות אנחנו שם, ואני נכנסת, כנראה בפעם האחרונה, למכון לפוריות הגבר של המרכז הרפואי שמיר. 

בת חן מתרגשת לראות אותי, אלה מנופפת לי מתוך המעבדה, ויעל מתרוצצת בין דברים ומידי פעם מתבוננת בי מעל המשקפיים ומחייכת.

המיכל נלקח, מתמלא, אני מאשרת שאלה המנות, חותמת שוב על דברים, ויוצאת משם אגב נפנופי שלום לבביים ואיחולים לבשורות טובות. 

בדרך חזרה לירושלים יש תאונה והדרך מתארכת, אבל אחרי שעה וקצת גם לשם הגענו. אני נכנסת ורצה במעלה המדרגות, דרך הגינה אל בנין ריקליס, במעלה המדרגות ועד סוף המסדרון, אל ורד. מוסרת את המיכל. חותמת על עוד דברים.

ויוצאת משם. כמעט בסלואו מושן. ללא כובד שקושר אותי. רק אני והתיק שיש בו יותר מידי דברים אז הוא כבד מעצמו.. 

אני חושבת לעצמי שאולי לא אצטרך עוד. ושאם כן, כבר אעשה את התהליך בירושלים, כי זה לא סביר לצאת לטיול כזה פעם בכמה חודשים.

בדרך הביתה פוגשת אותנו עוד תאונה, ומאריכה לנו את ההגעה. 

אבל בסופו של דבר עד הצהריים אנחנו בבית, עייפים ודי מרוצים. 

חלק 2

טופס טיולים נכנס

בשני בבוקר אני עולה לירושלים להדרכת אחות. לא ברור לי מה זה בדיוק אומר, אבל אני מניחה שזה מעבר מסוים על פרוטוקול מסוים. 

כשקבעתי את התור ידעתי שאני אמורה לקבל ווסת באותו יום, ובטח יתחילו לי איזה תהליך. 

שני דברים משמעותיים שקורים לפני התור שלי בשני ב10. 

הראשון הוא שאני מקבלת ווסת כבר ביום שבת, וכך יוצא שיום שני הוא היום השלישי ולא הראשון, ומימד הלחץ עולה.

השני הוא שאני עולה לעיר בטרמפ מוקדם, ומחליטה להגדיל ראש ולעבור במרפאה כדי לקחת את המעטפה מיונה, ליתר בטחון. 

ואז אני מגיעה ב940 לביהח, כמובן שמסתבכת והולכת לאיבוד בין המחלקות לפני שאני מוצאת את המרפאה הנכונה וכל ההקדמה שתכננתי נעלמת ובסוף אני מגיעה ברגע האחרון, מתנשפת וקצרת סבלנות.

אחות קוראת לי להיכנס ומתחילה לשאול אותי כמה שאלות. פתחו לך תיק? באיזה יום של הווסת את? יש התחייבות? 

כל השאלות נשאלות ברצף ואני משתדלת לענות עליהן למרות שהעובדה שיש אווירת בלבול ובלאגן גם מצד הצוות לא מרגיע אותי. 

אני רואה פתאום שעל המעטפה מיונה כתוב שיש התחייבות במערכת, ושיש להתקשר לג'נט שתפעיל אותה. אז אני יוצאת מחדר האחות בזמן שהיא הולכת לחפש אם יש לי תיק, ומתקשרת לג'נט. שעונה די מהר, ושואלת אותי מה צריך, ואני מגמגמת ולא בטוחה. אני בהר הצופים, יש לי פה משהו בivf. ביקור רופא? היא שואלת בענייניות דחופה. לא יודעת, אני עונה. אז זה בטח זה, היא אומרת. היא מפעילה התחייבות ואנחנו מנתקות את השיחה.

רגע אח"כ המזכירה אומרת לי שהגיע אבל זה לא ההתחייבות הנכונה, ושאני צריכה להתקשר אליה שוב ולבקש משהו אחר.

אני מרגישה את הדמעות מבעבעות החוצה, ואת המשקפיים מתערפלים מנשימה החמה דרך המסיכה. אני כמעט צועקת אליה, אז תתקשרי אליה! אבל היא אומרת שאני צריכה ואני מחייגת שוב.

היא לא עונה, ואני מחכה ושומעת שוב, ושוב כמה מתנצלים על ההמתנה ומודים לי על הסבלנות.

בינתיים איימי האחות, שחשה מצוקה גדולה יותר ממני למראה המצוקה שחשתי אני, הסתובבה סביבי בסיון לעזור ורק גמרה לי להתקרב עוד ועוד לקצה, כי כבר לא הצלחתי לשמוע את התוכן אלא רק את הצלילים והכל הרגיש גדוש ומציף.

היא הציעה שבזמן שמחכים לתשובה נעשה עוד דברים, כדי לחסוך זמן. ואחרי חיפוש קדחתני מצאו שהרופאה אכן פתחה לי תיק, ולא רק אמרה. ומוצאים רופאה אחרת שתשב איתי ותסיים את הפתיחת תיק, והיא שואלת שאלות ומבקשת את הבדיקות ושואלת שוב על ההתחייבות, ואני בין להילחץ ללהירגע, מנסה לזכור את השם שרשום על הכרטיס שלה ולא מצליחה. שניה אחרי שעיני מוסטות הוא נעלם לי מהתודעה. ואני מביטה בגבות שלה ותוהה אם המסיכה מוסיפה לה ליופי או לא. היא יפה בעיני, לפחות העיניים והגבות. ובכל פעם שהיא מכוונת אלי שאלה אני נדרכת ומתחילה לבעבע, ולא מבינה בדיוק למה אבל זה לא עוזר.

אחרי שהיא מסיימת אני מנסה שוב את ג'נט, ואין מענה. מחכה ומחכה ומחכה ואין. בינתיים איימי ואורה (!) האחיות מעוניינות להעביר אותי לשלב הבא ואורה מושיבה אותי אצלה להדרכת אחות.

הדרכת אחות

הדרכת אחות זה כמו לראות את הפליי ביי פליי של משחק ספורט. מפורט עד כאב, ארוך וממצה. 

אורה מתחילה בלומר שאני לא צריכה לזכור שום דבר שהיא אומרת בעפ, ושאת הכל היא תזכיר לי במהלך הדברים. 

לאורה יש שיער אפור חלק ומשקפיים עגולים בצבע אדום, והיא נראית במתח שבין הרצינות לחיוך בכל רגע נתון. משהו מכוון אבל לא כבד.

היא מתחילה מלעבור איתי על מה בפועל קורה עכשיו, ביום בו אנחנו נמצאות. מסבירה על פתיחת התיק, על הטפסים למילוי, על הבדיקות שעוד מעט אלך לעשות, בקומה 1 ובקומה 4, כי זה כבר לא השעות פה, אחרת אם הייתי מתחילה עד 9 הייתי עושה את הכל כאן. בפעם הבאה. 

בגדול, זה עוד ממה שאני כבר מכירה. בדיקות דם להורמונים, מעקב זקיקים באולטרסאונד. לזה מתווספים הורמונים, במינונים ובתדירות גדולה יותר מאשר בהזרעות, כיוון והמטרה פה היא אחרת. לייצר כמות גדולה יותר של ביציות ע"מ שיוכלו לשאוב ולהפרות אותן.

לפני השאיבה אצטרך להעביר את מנות הזרע שרכשתי מבנק הזרע באסף הרופא להר הצופים. 

ואז, ביום המיועד, אגיע לניתוח שאיבה, שקורה בביהח בהרדמה מלאה. כדאי לבוא עם מישהו. 

באותו יום כבר יגידו לי כמה ביציות נשאבו, ומיד, ילכו להפרות אותן. 

חצי בהליך "טבעי", כלומר הזרע והביצית אמורים לעשות את זה בעצמם, וחצי בתהליך רפואי בו ממש מחדירים זרע לתוך הביצית.

למחרת כבר ידעו לומר לי כמה עוברים יש, כלומר כמה ביציות התחילו את תהליך החלוקה וההתפתחות. 

ואז, מגדלים קצת את העוברים, עד שמרוצים מהם, ושלושה עד, חמישה ימים אחרי השאיבה מחזירים לי עובר או שניים לתוך הרחם, בהליך שדומה להזרעה. 

זהו, ואז אני מחכה שבועיים. ועושה בדיקת דם. אם היא תהיה חיובית, אבוא לאולטרסאונד, שבוע אחרי כדי לראות אם יש שק הריון. ושבוע אחרי כדי לראות דופק. 

ואז אסיים את התהליך בביהח ואחזור למרפאה. 

את יתר העוברים, יקפיאו לשימוש עתידי אם ארצה. 

וכמובן שאם לא אצליח להרות ינסו שוב עם העוברים השמורים. 

אבל, כאמור, אני לא אומרה לזכור את כל זה בעפ.

בשלב מסוים בשיחה היא שואלת אותי על ניתוחים ואני מספרת שעברתי שניים. הרניה בגיל שנתיים וניתוח לשימור פוריות לפני שבע שנים. אני מספרת לה על הסרטן, אנחנו מדברות והשיחה הכרותית ונעימה. היא אחות כבר 30 שנה, מתוכן 20 כאן. התחילה בטיפת חלב, ואז לידה, ועכשיו זה. חוזרת אחורה בתהליך, היא צוחקת.

אני מספרת לה על הקיבוץ, על הציורים. 

חזרה למירוץ

בסוף השיחה אני מנסה שוב את ג'נט, ואחרי המתנה נוספת אני מצליחה לתפוס אותה לבסוף. אני מבקשת ומקבלת את ההתחייבות הנכונה, ומרגישה שאני מתקדמת. הבעבוע בגוף שלי מסרב להירגע. 

משם אני יורדת קומה כדי להחתים את ההתחייבות ולקבל מדבקות. חשוב שיהיו לך מדבקות, יאנה המזכירה אומרת לי. 

אז אני יורדת. עומדת בתור. מרגישה על הסף. חוזרת למעלה ומיד, נשלחת לדבר הבא. אולטרסאונד בקומה 1, ובדיקת דם בקומה 4. תתחילי מהאולטרסאונד, תראי אם יש תור. ואז תלכי לבדיקות דם.

אני מוצאת בקושי את האולטרסאונד ומגלה שאני צריכה ללכת למקום אחר כדי להחתים את הטופס ורק אז אוכל לבוא. וכמובן שבדלפק יושבות שלוש נשים ורק אחת מגיבה אלי.

אז אני הולכת לקבלת חולים כדי לקבל חתימה, וחוזרת. עושה מהר את הבדיקה, מחכה יותר זמן לתשובות, במקביל מקבלת הודעת סמס שהתוצאות הגיעו. ועולה לקומה 4. מעבדות ivf, המטולוגיה ואונקולוגיה. אני מגיעה לפרוזדור ארוך של רופאי מחקר, מעבדה. לא האנשים הכי סוציאליים. אני שואלת בדלת הראשונה איפה עושים בדיקת דם, ושתי הנשים מביטות בי בהשתאות. לא דמת לב? בכל מקום בודקים פה דם! אומרים במבטים שלהם. אני ממשיכה במסדרון, עוברת חדרים שהכניסה אליהם חסומה ע"י מכונות גדולות ומסורבלות. אנשים בחלוקים שותים קפה, קוראים תוצאות. אני מגיעה לסוף המסדרון ומפנים אותי חזרה לתחילתו. אני הולכת, קצרת נשימה, מתנשפת, ראייתי מעורפלת, ואני עדיין על קצה. למרות שאני משתדלת לנשום עמוק. חזרה בחדר הראשון, רק אחת הנשים שם. אני שואלת שוב אם אני יכולה לעשות בדיקת דם. אה, לקחת דם את רוצה? היא שואלת. כן! אז חכי לי בחוץ אני אבוא.

בכל מקום בארץ מלבד מעבדות שממש בודקות את הדם, זה נקרא בדיקת דם. לא לקיחת דם.

היא באה ומכניסה אותי לחדר עם שולחן וכסא ובחנות עם מכסים בצבעים שונים. אני מתיישבת מולה. מה שמך? לובה, היא מחייכת. אני מורן. נעים להכיר. את עושה מעקב לivf? כן. שיהיה בהצלחה. היא ידידותית ונינוחה. נראית שכשהיא פוגשת אנשים היא ממש יודעת מה לעשות, פשוט קצת חלודה אולי..

אנחנו עוברות על הנכסים השונים ומשמעותם, אבל אני כבר לא זוכרת. 

אני מוצאת את עצמי חושבת על היתרונות של בית חולים, שאפשר לעשות בו בדיקת דם בכל שעה ביום. כשלובה מסיימת איתי אני חוזרת למרפאת נשים. 

האחיות בדיוק עוברות על משהו יחד ועוד מעט יתפנו. אני מחכה, מטפלת בעניינים אחרים תוך כדי. בשלב כלשהו אני קמה להפריע להן, כי כמה אפשר.

הן נותנות לי מרשם ואומרות לי מה לקנות, אילו הורמונים, ומסבירות שבדומה למעקב במרפאה מישהי תתקשר היום בצהריים כדי להגיד לי בדיוק מה וכמה לקחת. ואיימי עושה לי סיור כדי להסביר לי איך להתנהל כשאגיע למעקב בפעם הבאה.

ואני הולכת. 

באותו ערב אני מתחילה לקחת מינון של תרופה שנקראת פרגובריס, שהיא מלאה בהומונים שיוצרים הרבה זקיקים גדולים. אני כבר טובה מאד בלהזריק לעצמי בבטן, אני מקרבת את המחט את הבטן ולא מפעילה לחץ כמעט, אלא נותנת לה להחליק פנימה בעדינות, וכך חוסכת לעצמי את כאב הדקירה. כמו לפתוח טרופית, אבל עם קש ממש טוב.

למחרת אני מתחילה להתעסק גם בקביעת בדיקת קורונה וגם בשינוע הזרע, ויודעת שתשובות יהיו לי ביום חמישי, כשאגיע למעקב נוסף. 

מצמוצי קיץ

לא הלך

רק שתדעו. תמיד אחרי שקורה משהו אני מיד חושבת שכדאי לכתוב, לעדכן, לעשות סדר כדי שלא אשכח, ואז אני דוחה את זה, מנפנפת את המחשבה ושוקעת בתוך ההוויה של אותו הרגע והתחושות שהוא מביא איתו. ויוצא שאני תמיד כותבת רק לקראת הדבר הבא. 

עוד נטייה ששמתי לב אליה היא שאני כ"כ מצפה כבר למשהו שיש בו מין ה'יש', שאני שמה המון דברים על הולד, כמו מחכה להתחיל או לעשות אותם רק כשיהיה משהו. וכך יוצא שאני שוהה בדברים, מחכה, מרגישה לא פעם חסרת אונים ומתוסכלת, לחוצה. 

אבל בסוף הזמן עובר, ומפה לשם כבר עבר חודש מאז אותה הזרעה שמינית, שאחריה אמרנו שחלאס. 

ובחודש הזה הספקתי להשלים את כל הבדיקות הנדרשות, לקבוע תור לפתיחת תיק, לגלות שהוא לא טוב, לקבוע תור נכון, לדבר עם רופאה בטלפון, לקנות מנות זרע, ולחכות.

הפרייה חוץ גופית

אני עוד לא מספיק מבינה מה זה אומר. או בעיקר איך זה מרגיש. מה זה אומר בכותרות כלליות: אני מתחילה מעקב, בדומה לתהליך לקראת הזרעה. אולי יש יותר הורמונים מעורבים. מתישהו במהלך המעקב לקראת ביוץ אצטרך לנסוע לאסף הרופא כדי להביא את מנות הזרע שרכשתי. כשאתקרב לביוץ אקבל זריקת אוביטרל, שתשהה ותאריך את הביוץ שלי. ואז יומיים אח"כ אגיע לפרוצדורה של שאיבה, שזה תהליך פולשני נרתיקי שעושים בהרדמה מלאה. את הביציות ששואבים מפרים באותו יום, ושלושה עד חמישה ימים אחרי מחזירים לי אותן.

ואז, אותו דבר כמו בהזרעות, שבועיים מורתי עצבים של ציפיה. 

אחוזי ההצלחה צפויים לגדול, כך אומרים. 

במהלך החודש הזה כבר נהיה פה ממש קיץ. 

חם בחוץ ובפנים, הימים ארוכים וכשנושבת רוח היא לרוב חמה. 

אבל את הבריכה לפחות לא סגרו לנו, ואני פוקדת אותה לעיתים, בשאננות של בעלת בריכה. ומבלי ששמתי לב כבר נהיה אמצע יולי, וכף אמצמץ שוב והקיץ יפנה את מקומו לסתיו. 

לפני שבוע וחצי הבנתי שהתור שנקבע לי היה תור לא נכון, כלומר במערכת זימון התורים של הדסה לא קובעים להר הצופים אלא לעין כרם.. אז בטלפון כבר קבעו לי תור נכון. וחמש, דקות אחרי התקשרו לשאול אם אני מוכנה לקיים את פתיחת התיק בטלפון. אמרתי שכן. 

את יכולה עכשיו? שאלה האשה. 

נראה לי שכן, אמרתי בעודי חותכת תפוחי אדמה מלוא הגיגית כדי שלילדים בקיבוץ תהיה ארוחת צהריים. 

חמש, דקות מאוחר יותר התקשרה אלי הרופאה. היא הציגה את עצמה בתור ד"ר מירי גודין, ומיד התחילה לשאול אותי שאלות ענייניות על מספר טיפולים, סוגי הורמונים, ניסיונות, היסטוריה רפואית וכו. תוך כדי התשאול חשבתי לעצמי שזה מוזר לי, לעשות מעין שיחת הכרות בטלפון. כשהיא שאלה אותי מה הגובה שלי, הבנתי שגם עבורה זה בעצם מוזר. 

1.81, עניתי. וואו, מזל שאת לא יושבת מולי! הייתי מרגישה רגשי נחיתות עם ה160 שלי.. 

הרהרתי בעובדה שהיא לא נשמעת נמוכה.. 

המשכנו ככה עוד מעט, והיא שאלה אותי על כל הבדיקות שעשיתי. אמרתי לה שיש תיקיה מוכנה במרפאה, והיא אמרה שבתום שיחתנו היא תבקש מיונה שתפקסס את הכל. 

כשתבואי לכאן להדרכת אחות תחתמי על כמה דברים. 

אוקי. 

סיימנו את השיחה, ואני הרגשתי מיני רגשות שונים יחד. 

מצד אחד זה מלחיץ, כי זה פולשני, ואינטנסיבי יותר. מצד, שני מרגש, התקדמות משמעותית, אולי כאן ימצאו את הגורם לחוסר ההצלחה שלי עד כה. 

בכל אופן זה בהחלט מעבר שלב משמעותי. 

שיחות צידיות

בשישי האחרון דיברתי עם סבתא שלי. מזמן לא דיברנו. אני מוצאת, על אף האשמה, שקשה לי לדבר איתה בטלפון. מעניין אותי לשאול אותה שאלות, אבל היא מתקשה לדבר, ואין לה הרבה מה לספר מכותלי ביתה, וככה יוצא ששתינו מתוסכלות בסוף השיחה. אבל השבוע עשיתי מאמץ, ובמקום לשאול סיפרתי לה. מה הכנתי לארוחת ערב, מה עשיתי השבוע, על מזג האוויר, ועל כך שלירי ויעל הפכו להורים לשי הקטנטנה. 

ואז היא שאלה, במאמץ רב, ומתי לך יהיה תינוק? 

דמעות מילאו את עיני, כמו שדמעות נוטות לעשות, ובקול שבור אמרתי לה שבעצם לא סיפרתי לה אבל אני כבר שנה מנסה להרות. וכל פעם לא רציתי לספר לה עד, שיהיה משהו לספר. אבל שהזמן עובר ובינתיים אני עוד לא בהריון, וסתם היא לא יודעת על החלק הזה בחיי. 

היא היתה מקסימה, והרגשתי מרחוק את הצלילות שבה היא אוהבת אותי. היא אמרה שהיא לא רצתה לשאול בטלפון, אבל באמת שכבר אין מה לחכות למפגש, בינתיים. 

אמרתי לה שאעדכן אותה יותר בקרוב. 

בשישי שבו קיבלתי ווסת, לפני חודש, מה שסימן את סוף הניסיון השמיני, עדי באה אלי. הייתי במצב רוח ירוד, למרות שלא היתה לי המון הפתעה. כלומר במידה מסוימת ציפיתי לחוסר, ההצלחה. 

ובכל זאת הרגשתי רע, ועצובה. טבעי. 

עמדנו במטבח, ופטפטנו על מיני דברים, תוך כדי שהכנתי אבקת סוכר לקישוט עוגה, ולפתע נשמטה לי צנצנת מהיד ונשברה. מיד, התחלתי לבכות, ממש. כאילו השבירה של הצנצנת אפשרה את השבירה שלי. אמרתי לעדי שאני מרגישה שמשהו לא בסדר, ואני לא יודעת מהו, ואיך לתקן אותו. ויש לי איזה תחושה שעכשיו אננ כאן, בתהליך הרפואי המציף הזה, אבל שבמציאות אחרת הייתי יכולה להיכנס להריון בטעות, או לא בכוונה, בגיל מאוחר יותר. ושאני לא יודעת איך להגיע מהמקום בו אני תקועה כרגע למקום ההוא, המשוחרר כבר. והלוואי שהייתי שם. 

אני באמת מרגישה חסומה. תקועה. עצורה. ואני יודעת לשים משקל מכובד על הרגשי והרוחני, ובאותו זמן ממש גם לחלק את המשקל בינו לבין הרציונלי, הרפואי, והמקרי. יש מלא נשים חסומות רגשית שנכנסות להריון. ומלא נשים מחוברות שלא מצליחות. ועלי להכיר בכך שהריון לא יהווה תחליף לתהליך שאני צריכה לעשות עם עצמי, ותהליך שכזה לא בהכרח  יוליד הריון. אז אני מניחה את התובנות הללו כאן, בעיקר כתזכורת חשובה לעצמי. 

וממשיכה לנשום עמוק ולצעוד הלאה.

נתראה בפרק הבא

*לרשום זה ההפך מלשכוח

אחרי שסיימתי את הפוסט הקודם מצאתי את עצמי מעלעלת בפוסטים ישנים יותר. מלפני שנה. איך הייתי לקראת וסביב ההזרעה הראשונה. 

גיליתי כמה למדתי בשנה הזאת. כמה מונחים רפואיים, והליכים, פגשתי. כמה שמות שונים של הורמונים וכמה מינונים שונים עברתי. כמה התרגלתי לשגרה שבה יש בין עשרה ימים לשבועיים של התעסקות והכנה ואז שבועיים של שקט מעשי ומלא רעש בראש. 

ובעיקר גיליתי כמה אני אחרת. 

לפעמים. 

לפעמים אני אותו דבר.. 

אבל רוב הזמן אני מרגישה בוגרת יותר. 

בדיוק חשבתי לעצמי, שאני עוזבת. פותחת את היד הקפוצה, הרוצה, המיואשת. ומשחררת. חלילה לא פחות רוצה ומבקשת להרות כבר. אבל אני מרגישה שמשהו בי מקבל, בעומק, את זה שאני לא בשליטה. 

אני מכוונת, מזמינה, אבל אין משהו שאגיד או אעשה שיגרום לזה בהכרח לקרות או לא לקרות עכשיו. 

בעיקר, אין לי מושג מה קורה אי שם בתוך הגוף שלי. אני לא רואה ולא שומעת ולא יודעת מה זה ההורמונים החיצוניים ומה הפנימיים. 

ואני לא חוששת מזה. אני יודעת, שגם אחרי הנפילה הקשה אני אקום. 

אני מצליחה לתת לה מקום ובו בעת להמשיך לקוות שהיא לא תגיע. 

וזה מאד משמעותי. 

אז אני כותבת, כדי שלא אשכח את המחשבות הללו. 

פעם אחרונה

עוד נסיון נכשל

מוזר להשתמש במילים הללו, כי מיד עולה השאלה- של מי הכישלון? הרפואה המודרנית לא יודעת מספיק כדי להעלות את סיכויי ההצלחה של כניסה להריון, ואין זו אשמתה. מערכת הרבייה הנשית ומסתורי החיים ארוגים יחד בסבך שמכיל בתוכו הרבה יותר רבדים מאשר נתוני הורמונים, עובי רירית, ואורך מחזור. כבר מאות שנים שהנתונים לא עולים.

ואני, גם אני איני באשמה. אמנם זה חלק מרכזי בגוף שלי, שמכוון את עצמו לכניסה להריון ואמהות, ואני מנסה בשנה האחרונה להתמסר אליו, אבל הוא רק חלק ממני. אני לא פחות אשה משום שאיני מצליחה להרות. ואני בטח לא כשלון. אני מסרבת ליפול, למרות שזה מאבק פנימי קשה, לדפוסים של 'לו רק'. לו רק אכלתי ככה, עשיתי ככה, נמנעתי מזה וכו. אין לי רצון ללכת במורד המחילה החשוכה הזאת.

ובכל זאת, כשמגיע יום שלישי בבוקר, ואני מתעוררת בהתרגשות לפני השעון, ומגלה דם. 

ולאט לאט כבדות עוטה עלי ואני מרגישה שוקעת. אני מחליטה בכל זאת לעלות לירושלים, אולי אולי אולי יש טעות ואני כן בהריון. כי עשיתי את העיסוי רחם הזה, וכי זה שניה לפני היום הולדת אז אולי העולם יפרגן לי, וכי אמא שלי אמרה שהיא דיממה לאורך כל ההיריון של הדר. 

אבל כשאני יושבת אצל דניאלה במשרד אני כבר נשברת ובוכה ויודעת שלא. וכואב לי בבטן, כאבים חדים. 

ובדרך הביתה אני בוכה עוד ומספרת לשי שכואב לי, ועצוב לי. ואני לא מכירה בכלל את הגוף שלי, ולעולם לא אדע איך זה מרגיש תחילת הריון. כי אם הפעם הזאת הרגישה כ"כ שונה ועדיין לא היה בה הריון, איך אדע? ואני הולכת ומתרחקת מהכרות עם הגוף שלי. והכל עצוב כל כך. 

חזרתי הביתה והכאב הולך ומתחזק בבטן שלי. ומצד אחד אני רוצה לישון ומצד שני לא מצליחה כי כואב לי, והעיניים שורפות, וכבד לי. חברות באות לנחם אותי, לשהות איתי ולדאוג לי. ואני מתמסרת בלא חשק.

אחר הצהריים אני נפגשת עם אלון שנותן לי נקודת מבט עצובה ומעודדת. פעם לפני המון שנים, בחיים אחרים, אלון ומיכל איבדו שלושה עוברים. ואלון סיפר לי שהוא חשב שהוא לעולם לא יהיה שמח שוב. ובשפל שלו הוא היה מקנא בחתולות רחוב בהריון. 

ואני מסיטה את מבטי אל נעם, השני מבין שלושת ילדיו המדהימים של אלון, ויודעת שמחר ארגיש אחרת. 

ואכן המחר הוא אחר. פחות כואב פיזית, ולכן פחות כואב רגשית.

אל המחר

ביום חמישי, יומיים אח"כ, עליתי שוב למרפאה. דניאלה הסבירה לי לקראת מה אנחנו עומדים. עוד נסיון אחד כזה, של הזרעה, ואחריו אם לא יצליח נעבור להפריה חוץ גופית.

קבעתי תור במרפאה הנשים של הר הצופים כדי לפתוח תיק. 

והתחלתי לקחת הורמונים, ארבע זריקות בארבעה ימים. חזרתי למרפאה ומהר מאד נקבע לי מועד הזרעה חדש. 10 ימים לתוך המחזור הזה.

לקראת ההזרעה, קבעתי תור לכירורג שד, כי זכרתי שאמרו לי שאני צריכה. מסתבר שהבדיקה בתוקף לשנה, ועברה שנה מאז שהתחלתי לנסות. 

כשהגעתי לבנק הזרע גיליתי שיש לא מעט בדיקות שאני צריכה לחדש, כי עברה שנה מאז שהתחלתי לנסות. 

ובעצם שנה זה הרבה זמן, וגם לא הרבה זמן. ובאף חלום לא חשבתי שאצטרך לחדש בדיקות. 

או שאנסה 8 פעמים. 

או שההתנהלות הזאת של מעקבים ובדיקות וזריקות והורמונים ועליות וירידות יהיו חלק כזה מתמשך בחיים שלי. 

אבל, החיים הם מה שקורה שעה שאת מתכננת תכניות אחרות, כפי שנאמר. 

ואני עדיין כאן, בשלב ההכנות.

אני ממשיכה להחזיק אצבעות, ונראה עוד, שבועיים מה קורה

עדכוני קורונה

המערכת מאתחלת... אנא המתיני

תכננתי לכתוב לפני. מתישהו במהלך החודשים האחרונים, תכננתי לשבת ולכתוב על הלא כלום שהגיע ושואב את התקווה מלבבות האנשים. 

אמרתי, שיהיה פוסט של כלום. 

אבל לא היה לי כוח. 

לא מצאתי טעם לכתוב, לא האמנתי שדברים יזוזו, שמשהו ישתנה. 

והנה הם זזים. 

קצת רקע: אחרי הניסיון של פברואר, החלטתי לעשות הפסקה קלה. התכנון היה לנסוע לבקר את אחי הקטן בברלין לכמה ימים, וידעתי לפי הלוז שהימים האלה הם בזמן הביוץ, ושאפסיד את הסבב הזה. אז הכנתי את עצמי לכך.

ואז, יום לפני הטיסה, נכנסו הנחיות חדשות ומצאתי את עצמי מחכה כמעט שעתיים בטלפון במוקד הלקוחות של אלעל כדי לבטל את הטיסה. במקום ברלין, אמא שלי ואני עשינו חופשה בצפון, שהיתה מושלמת. אוכל טוב, ים, קניות יד שניה.. נחת.

במהלך החופשה הלכתי לקבל עיסוי רחם, טיפול שאמור לסייע בין היתר גם בענייני פוריות. 

חזרתי הביתה בתום החופשה והרגשתי מוכנה ומתרגשת. 

כשקיבלתי ווסת בפעם הראשונה אחרי הטיפול, נדהמתי לגלות שאני לא סובלת מכאבים. הייתי המומה. 

וזה דרבן אותי עוד יותר להתקשר לדניאלה בהתרגשות לשאול מתי אפשר לבוא למרפאה. 

אנחנו לא מתחילים טיפולים כרגע.

מציאות הקורונה החדשה, וההגבלות המתווספות מידי יום התחילו לנחות עלי. בשלב הזה הדברים הלכו ונסגרו, הצטמצמו. השתדלתי להעסיק את עצמי ולא לחשוב על זה. 

במחזור השני שקיבלתי, התקשרתי שוב.

דניאלה היתה עניינית ואמרה שעדיין אין חדש. 

בשלב הזה אני כבר הייתי קרובה יותר לנקודת רתיחה בתוך המציאות, וביקשתי שנקבע צורת התקשרות. 

סיכמנו שפעם בשבוע אתקשר לראות מה חדש. 

אז בפעם הבאה שהתקשרתי כבר חזרו טיפולים לבנות 39 ומעלה. 

שבוע אח"כ ירד ל35. 

ואז דניאלה אמרה, מותק, דברי איתי עוד שלושה שבועות חודש. אם ישתנה משהו לפני אעדכן. 

ליבי שקע, מצד אחד, מצד שני גם ככה יש נקודת זמן קצרה מאד בחודש שבו זה רלוונטי. ואם זה ייפתח סביר להניח שישאר פתוח, לפחות בתקופה הקרובה. אז חיכיתי. 

ואז לפני שבוע, בעודי יושבת בשיחה, אני מקבלת משי הודעה: אמרו בחדשות שחוזרים הטיפולים, 30 ומעלה!

מיד, התקשרתי לדניאלה, שאמרה שגם היא שמעה ככה ובקרוב בטח יעדכנו במרפאה. 

התרגשתי ושמחתי, גם כי משהו סופסוף זז וגם כי לא סתם זז, אלא בקצב שלי. 

הייתי ביום השלישי למחזור. פרפקט טיימינג. 

מצוידת במסכה

אני צריכה לעשות בדיקת קורונה. פרוטוקול. כדי לקבל טיפול. אז ברביעי עליתי לירושלים (ויצאתי מהקיבוץ בפעם הראשונה מזה חודשיים) למעקב ולבדיקת קורונה.

את יוצאת החוצה, נוסעת בינות הנופים והמרחבים המוכרים, ויש גם תחושה של רגיל וגם לא. ואז מגיעים לעיר, והתנועה קיימת, אנשים ברחוב, עם מסכות על פניהם. עומדים רחוק זה מזה, נעלמה תחושת הצפיפות.

בכניסה למרפאה עטיתי את המסכה ונכנסתי. 

בפנים לכל אחת יש מדיניות אחרת. זאת לוקחת כרטיס וזאת מבקשת מספר. זאת עם הכפפה מחפשת וריד וזאת לא יכולה ככה. ואני מנסה לפלס לי דרך, לנווט בין הגישות השונות והשאלות השונות שעולות לי.

אבל מלבד המסכות והמבוכה הכללית של מפגש מחודש בין אנשים, הכל הרגיש רגיל. 

בדיקת דם, אולטרסאונד, שיחה קצרה עם דניאלה. 

נגיד לך מתי לחזור שוב. 

את צריכה לקחת הורמונים. 

יאללה מהממת, בשורות טובות! 

נסעתי לעשות בדיקת קורונה, בפסגת זאב. שזה כבר משהו. והגענו למרפאה ושם אמרו לי שאת הבדיקות עושים במקום אחר. אז יצאתי מהמרפאה והתחלתי ללכת. מחוץ למרפאה יש בית כנסת. בהתאם להוראות, מניין גברים או יותר עטויים תליות עומדים בחוץ ברחבה ומתפללים. ואני בשקט ובדריכות מפלסת את דרכי ביניהם. וחשה פחד. ומבינה שהפחד שאני חשה לא קשור לקורונה אלא להיותי אישה בין גברים דתיים. 

בדיקת קורונה זה דבר פשוט ומהיר. מקלון אוזניים בחלל הפה, שני מקלונים בנחיריים. זהו. שלוש שעות אחרי כבר קיבלתי את התשובה, אין לי קורונה. 

ואני חשבתי לעצמי שביחס לזה שחודשיים לא יצאתי מהקיבוץ, ברור שאין לי קורונה. אבל אולי עכשיו תהיה לי...

בראשון חזרתי למרפאה, יש לי איזה נוזל בחצוצרות, לא ברור מה זה. הטכנאית לא דואגת. ואני גם לא, אבל קצת כן. זקיק מוביל, גדול ויפה, בצד שמאל. לא מזהה זקיקים בצד ימין. אני לא יודעת מה גורם לגוף שלי לפעול כמו שהוא פועל. עד עכשיו היו זקיקים יפים בצד ימין, והפעם אין. אולי זה קשור לעיסוי רחם. אולי לא. אותי מעניין מה זה אומר, אבל מבחינת הצוות כל עוד אין בזה סיכון זה לא מעניין. 

אז אני נוסעת הביתה ויודעת שבקרוב אצטרך לנסוע לאסף הרופא. 

פעם אחרונה

יש הרבה משקל על ההזרעה הזאת. אם היא לא תצליח, אתחיל טיפולי הפריה. אם היא לא תצליח, העיסוי לא הצליח לרפא אותי. אם היא לא תצליח, אני אחגוג יום הולדת 33 לא בהריון. 

אבל, אני לא חושבת שהיא לא תצליח. 

בראשון בצהריים, אחרי שידעתי שאני צריכה להיות באסף הרופא בשלישי, התקשרתי לאמא שלי. הצעתי תכנית מנצחת: אמא שלי תבוא לישון אצלי בשני, נתראה אחרי שלא נפגשנו מעל חודשיים, ובשלישי ניסע יחד להזרעה. וכך היה.

בשני בצהריים נזכרתי שלא תיאמתי עת ההגעה שלי מול בת חן. התקשרתי למכון אבל לא היתה תשובה. שלחתי מייל דחוף, וחששתי שבסוף הכל יתחרבש כי לא זכרתי לעשות טלפון בזמן. אבל בשלישי הגענו ובת חן שמחה מאד לראות אותי. הסדרנו את כל העניינים ויצאנו לחכות. אמא שלי גייסה אנרגיות מהעולם ושלחה לי אותן. 

כל אותו בוקר הרגשתי מיחושים קלים באזור הרחם. כיווצים, תנועות. לא משהו שאני מכירה, ותהיתי אם אלה כאבי הביוץ שחברות שלי מתארות. בכל אופן כמה שעות אחרי ההזרעה הם נעלמו. 

יצאנו מביהח ונסענו להנות יחד. אומנות, אוכל טעים, והחברה שלנו אחת עם השניה. מושלם. 

עכשיו מחכים. 

רגע קצר של צלילות

בימים האחרונים כואב לי באזור הרחם. קיווצים ומה לא. אתמול אחהצ קיבלתי ווסת. יום לפני הבדיקה. כמו שעון.

נפלט לי 'ברור!' רם ומיואש, ומיד התבאסתי על עצמי שזה היה לי ברור.

את יתר הערב העברתי בעבודה, שלמזלי הגדול הצליחה להשאיר אותי בפוקוס ובשליטה. 

בערב הכנתי אוכל מנחם וביליתי עם חברות וציירתי, שזה כידוע מרפא כל כאב. 

הבוקר במקלחת חשבתי על זה שהיכולת שלי להתרגש, כשלעצמה, לא נפגעת. לא נשחקת. אני עדיין מאד מצליחה להתרגש ולצפות. פשוט עם כל חוסר הצלחה היא עטופה ביותר פחדים, שמקשים עלי להגיע אליה. 

אז ברגע של צלילות, אני מאחלת לעצמי להמשיך לצעוד ולשהות במגוון הרגשות השונים, ולא לתת לפחד שלי מכאב לבטל אותם. כי הם שם. חזקים ובוערים. אז נופלים מידי פעם, וכואב, ועצוב, אבל גם שמח ויפה. 

ואם מישהו קורא את זה אולי תזכירו לי בפעם הבאה שאפחד לצפות. 

החיים ממשיכים

הרבה זמן לא כתבתי. לא התפניתי לכתוב, כי הייתי עסוקה בלנסות לברוח מעצמי, מה שיצר אצלי תסכול אל מול עצמי, ועימות, ואז שוב התרחקות.

תהומות היאוש

דניאלה התקשרה איזה יום אחרי המעקב של אותו בוקר. היא אמרה לי שהיה ביוץ, ושההורמונים לא עלו כמו שצריך, ביוץ לא מוצלח. אין מה לעשות הזרעה עם ביוץ כזה. ובמחזור הבא נתחיל זריקות, וננסה שוב. 

אני חושבת שמאז שהתחלתי זה היה החודש הכי קשה שהיה לי. הרגשתי מרירה וחמוצה. זרה מעצמי, מרוחקת. צרה מלהכיל.

הרגשתי שאין לי כוחות לשמוח משום דבר, שאין לי כוח להקשיב לאף אחד אחר, שלא בא לי לדבר על זה ושאף אחד חלילה לא יגיד לי 'לא נורא, זה יבוא'. זה כן נורא. זה כן נורא שזה עוד לא קרה, שאני לא יודעת למה, שהגוף שלי בוגד, בי..

כמה אמון צריך שיהיה בתוכי, בין כל החלקים שמרכיבים אותי כדי שלא כל דבר יפריד אותנו ויעורר תחושות של בגידה. 

זה הרגיש כמו חודש כ"כ ארוך. הרגשתי את עצמי נסגרת כלפי העולם, מתכנסת בתוך עצמי למרות שגם שם היה לא נוח. הרגשתי שאני סופרת את השניות עד שהוא ייגמר. 

עניין מעניין נוסף הוא שלא הרגשתי שזה הסוף. אלא הייתי בבור. עמוק בתוכו והוא היה חשוך וקר אבל ידעתי שהוא בור, והתחתית שלו מוצקה וכמו שנכנסתי אליו ככה גם אצא. 

לספור עד 10

קראתי פעם שכשמחכים שמשהו יעבור לפעמים עוזר לספור בכמויות קטנות. לדוגמא, קל יותר לספור עד 10 עשר פעמים מאשר לספור עד מאה. משהו בלסיים את הספרה 10 ולהתחיל שוב מ1 עוזר להתקדם, עוזר לשמור על איזה אורך רוח. ככה אני מרגישה את המחזורים שלי. כל אחד מהם לוקח אותי לכל מיני תהומות ומחשבות, אבל כל מחזור שמתחיל מתחיל מ1. נותן הזדמנות חדשה. רעננה. 

כשקיבלתי ווסת אחרי המחזור הקודם, וידעתי שמתחיל משהו חדש, הרגשתי איך הקושי שהצטבר בי משתחרר ונפרם, מפנה מקום לנסיון חדש. 

התחלתי מעקב, הפעם עם זריקות גונל-פ, שאני כבר לא זוכרת בדיוק מה זה עושה, אבל זאת מחט שדומה לאוביטרל ואני צריכה להזריק לעצמי מידי ערב.

החוויה של להיות כרית סיכות בידי עצמך היא אחרת וקצת יותר נסבלת מאשר להיות כרית סיכות של מישהו אחר. 

אז במשך שישה ימים הזרקתי לעצמי את החומר, וביום השביעי הזרקתי אוביטרל. 

הבוקר נסעתי לאסף הרופא, עם עדי אהובתי. שהיתה הנוכחות הכי מחזקת ומעצימה שיכולתי לבקש. 

בת חן המהממת אמרה לי שנמאס לה לראות אותי ושאנחנו צריכות להיפרד כבר, ויעל צחקה שאני מסיימת לה את כל הזרעונים. צחוקים על הבוקר. 

אח"כ ישבנו ועדי הזכירה לי שאני מוכנה, נכונה ומבקשת. שאני לא בשליטה. שאין לי מושג מה הולך לקרות ומי יבוא, אבל אני פותחת את הלב ואת האיברים כדי לעשות מקום. ואני הוספתי בראש, שלי שאני באה באהבה, שאני מוקפת באהבה, שאני ביחד, שאני שמחה. 

אני מתחילה את הספירה האיטית עד 10. לא יודעת אם זאת הספירה האחרונה או שתבוא עוד אחת אחריה. אבל אני מוכנה ומבקשת. 2...3...

סיכום עשור 

את הפוסט הראשון של הבלוג כתבתי לפני 10 חודשים בדיוק. לא חשבתי שכאן אהיה. חשבתי שמרוב רצון אכנס להריון מהר מאד, והבלוג יהיה בעיקר סביב ההיריון והאנקדוטות של הורות יחידנית בקיבוץ. 

והנה אני, כבר כמעט שנה בתוך הדברים, בתוך הבדיקות והשאלות והנסיעות והרופאים, כבר יותר מחצי שנה של ניסיונות ואכזבות וגדילה, ואני עוד לא בהריון. 

בסנסקריט אומרים שאין כשלונות בחיים, רק, שיעורים. 

ואני כל הזמן לומדת. כל הזמן חווה את עצמי אחרת, דומה ושונה. כל פעם רואה משהו חדש בצורה חדשה. 

בצוות בית אנחנו עוסקים במושג השתנות, ואני משתנה ללא הרף. בלי לזוז כמעט. אבל אני עולה ויורדת, מתמלאת ומתרוקנת, מתחממת ומצתננת. תכלס, אני שמחה שאני בת הלוויה של עצמי. כי אני אוהבת את עצמי. אני מקבלת, ומעריכה, מוקירה את עצמי. וזאת תחושה מאד נעימה. 

וגם, אני שמחה שאני לא לבד. יש סביבי ואיתי כל כך הרבה אנשים שאכפת להם, שרואים אותי, שחושבים עלי. שמקבלים אותי בטוב וברע, ששמחים עלי בלי לרחם עלי. וזאת תחושה מאד נעימה. 

אמשיך לעדכן