הכאב המתוק והמריר

באסה.
אני לא בהריון.

אומנות תרפא כל כאב
בזמן שסבלתי מרכבת ההרים הרגשית, והתעוררתי בלילה במחשבות ריקות של כלום, אמא שלי שאלה מה מרגיע אותי. עניתי לה שלעשות אומנות. היא אמרה, אז נסי לקחת לך זמן ולעשות אומנות. ואני חשבתי, מה? אני אקום באמצע הלילה ואלך לצייר? זה לא סביר!
אבל בשבת האחרונה ואתמול בלילה עשיתי מלא אומנות, לא לשם הרגעה אלא לשם האומנות, וזה היה כל כך נעים ומחזק.
אתמול היה אמור להיות לי שיעור קדרות, ואלה ביקשה שנדחה להיום. בהתחלה חששתי, ואז הפלגתי בתקוות, ובעיקר חשבתי כל מיני מחשבות על איך יהיה לקבל את הבשורות בסטודיו. חשבתי שאם הן תהיינה שליליות אטביע את יגוני בחימר. ואם הן תהיינה חיוביות (מה שבלב הלבבות שלי ידעתי שיהיה)אז נחגוג ונצהל וזה יהיה מדהים.
נפגשנו בבוקר, לקראת 11. היא הביטה בי ממושכות וחיכתה לקרוא עלי משהו, ואני הבטחתי לה בחיוך שהתוצאות בצהריים. הרגשתי שאני מרחפת.
התחלתי להכין צלחות עמוקות, ובאמצע הראשונה התקשרו מהמרפאה.
זאת לא היתה דניאלה, אחות אחרת בשם מוריה התקשרה. נפגשנו הבוקר. ידעתי כבר מהטון שבו אמרה את שמי. משהו קצת בין ניגון ליבבה, משהו עם רחמים. מורן, התוצאות שליליות. באסה. דברי איתנו כשתקבלי ווסת. בשורות טובות.
הגוף שלי בער, ונהיה כבד, והכל נהיה כהה ומטושטש ואיטי סביבי. ידעתי. ידעתי עוד לפני שהיא דיברה. הייתי בטוחה שברגע שתסתיים השיחה אני אקבל ווסת, ואבין שבעצם רק דחיתי את זה בלחץ שלי ולא קרה שום דבר אחר. בינתיים עוד לא קיבלתי.
הסתיימה השיחה ואני הרגשתי את עצמי אוחזת בכל הכוחות שהיו לי. לא הצלחתי לזוז, הרגשתי שאני שוקעת בתוך הגוף. אני חושבת שרק דמעות שלא היה להן מקום בתוך הכובד שלי יצאו החוצה, מרוב שאחזתי. אלה הביטה בי ושתינו שתקנו.
בשלב כלשהו שמתי לב שהידיים שלי נוגעות בעדינות בהתחלה של קערית מולי. גייסתי את עצמי ואמרתי- זה יתייבש עוד מעט. אלה טבלה את הספוג במים והציפה את החימר. צחקנו. בכיתי קצת.
לאט לאט הרגשתי חלקים מהגוף שלי חוזרים למודע. כמו שמדליקים פלורסנט במסדרון ארוך ולאט לאט נדלקות כל המנורות. עדיין הרגשתי כובד בבטן שלי, בבטן של הנפש, לא של הגוף. שאלתי את אלה איך להמשיך, והדלקתי את האובניים. המשכתי וסיימתי את הקערית, והרגשתי שהוצאתי את שארית האוויר שלי. קמתי לשטוף ידיים, בכיתי עוד קצת, ואמרתי שאני לא בטוחה שאצליח לעשות עוד אחת.
הרגשתי שאין לי כוחות להתחיל עכשיו עוד פעם. ואולי זה מטאפורי.
קרעתי באמצע החדר ובהיתי בחלל. אלה שאלה על מה אני חושבת, ודמעה נוספת ברחה החוצה.
מחשבות מטופשות, עניתי. תהיתי אם אספיק לעוד הזרעה לפני ניו יורק. ותהיתי אם כדאי לי לארוז טמפונים או שאקנה שם במקרה הצורך.

אח"כ קמתי, והחלטתי שאעשה עוד קערית. הכאב עוד היה, עוד ישנו, אבל פחות שיתק אותי. הרגשתי פחות חלודה. כבר מסוגלת לזוז בלי להיתקע ולחרוק.
אלה נתנה לי את הגוש ואמרה לי- תוציאי עליו את כל העצבים שלך. ואני עניתי, וידעתי שזה יותר יפה כתוב, שאין לי עצבים, אלא עצבות.
הקערית השניה לקחה פחות זמן, ויצאה יותר יפה. אבל זה היה מאמץ שכל חלק שלו היה מורגש.
רציתי ללכת לישון. למצוא את עצמי בבית, במיטה, בלי שאתעסק בלהגיע לשם. אבל אני יודעת יותר טוב מזה. הצלחתי להקדים את הטיפול, ובסוף הקערית השניה אלה ואני הלכנו לאכול צהריים. משם נסעתי לטיפול.
בארוחה כבר היה משהו קצת יותר מרוחק. כלומר, בינינו היה קרוב, אבל התרחקנו משיחת הטלפון של האחות מוריה. כבר יכולנו לדבר על שמות של ילדים. על זה שאני רוצה שהיא תבוא כבר.
בדרך לכיוון האוטובוס קיבלתי הודעה קולית מאמא שלי ואחותי.
אחותי סיפרה שאתמול הן ראו פרק בתכנית 'אנחנו על המפית', הסדרה החביבה על אימי, והמנחה נפגש עם שני אנשים חמודים שגרים ועובדים בפורטוגל. אחד מהם אמר לו שיש פתגם בפורטוגזית שאומר שאם משהו לא מצליח בפעם הראשונה, הוא בטוח לא יצליח בפעם השניה, ובטוח יצליח בפעם השלישית. ושהן מחזיקות לי אצבעות.
אלה אמרה שגם את העבודה שלנו מקודם היא רצתה למשול לחיים, אבל מהר מאד הבנו שקרמיקה יכולה תמיד להיות משל, להכל. גם כשמצליח וגם כשלא.
אז נשמור אותה לפעם אחרת.
בכל זאת זה גרם לי להבין שעשייה ויצירה יש בהן להחזיק אותי מעל המים. אם אני לא זזה הסיכוי שלי לטבוע גדל. ואם אני ממשיכה לחתור, לצייר ולתפור ולמרכז ולהרים חומר, אני לא אטבע כל כך מהר.

הריקוד המוזר של הלב
לפני שבוע הצד הרגשי שלי, שמוביל את הריקוד בזמן האחרון, היה בטוח שאם לא אהיה בהריון הפעם זה יהיה הרבה יותר קשה מפעם קודמת. והרבה יותר עצוב.
הבוקר התעוררתי כשאני חושבת על השיר הזה, הריקוד המוזר של הלב.
כמה מתוק ומריר הכאב.
הכאב שמכיל בתוכו את המרירות של הידוע ואת המתיקות של התקווה והחלום. אני ממשיכה לחשוב על צפרדעים. לראות סימנים. לספר לעצמי מה אני רוצה.

רק בגללו אני מוכן להתאהב.
בעיניים בורקות, בחיוך רעב,
אני רוקד(ת) את הריקוד המוזר של הלב.

ואני מוצאת בו גם נחמה.

סוף יום בלונהפארק

בשבוע וחצי האחרונים אני חווה את המשמעות הפיזית של המושג רכבת הרים רגשית.

ההזרעה היתה ביום שני לפני שבועיים.
ביום חמישי, כמה ימים אחר כך, היה לי יום ממש גרוע. הרגשתי רע פיזית, והסתובבתי בחוץ כל היום. כבר משעה מוקדמת הרגשתי שאני לא מסוגלת להכיל את החום אבל המשכתי להיות בחוץ. בנוסף הייתי נתונה בלחץ גדול, סביב המשימה שלי.
סיימתי את היום עם בחילות וכאב בטן נורא, סחרחורת וחולשה. הייתי בטוחה שהתייבשתי או שחטפתי מכת חום.
בלילה של חמישי נסעתי לטרם, שם אמרו לי שמבחינת מדדים אני בסדר. הבנתי שכנראה חטפתי את הווירוס שרץ בקיבוץ (אותו וירוס ששבוע לפני זה לא חטפתי בסופו של דבר). במשך 24 שעות הייתי במיטה עם כאבי בטן עזים ותחושה קשה בנוגע לעולם. ואז זה עבר.
שישי בערב כבר היה יותר טוב ושבת היה ממש יום בסדר.
ואז בשבת בלילה חלמתי חלומות ויזואליים. כלומר, ככל שהזמן עובר זה מתרחק יותר, אבל מלכתחילה לא הצלחתי לנסח לעצמי מה בדיוק חלמתי. אבל אלה היו חלומות של הריון. אני זוכרת דימוי של צבעי מים בגווני אדום סגול, צורות עגולות. התפשטות של צבע, של נוזל. התעוררתי והרגשתי בליבי שהיתה הפריעה ושאני בהריון.
שעתיים אחרי שקמתי נתפס לי הגב. זה קורה מידי פעם. כשאני בלחץ, או מעמיסה על עצמי פיזית. אבל הפעם זה הרגיש אחרת. בד"כ אני מרגישה שזה הולך לבוא, ואז ברגע של חולשה בו אני מתכופפת בדיוק, או סוחבת משהו, אני נתקעת. והפעם לא נתקעתי. זה התגנב עלי, נחת משום מקום. ומצד אחד הרגיש כמו שמרגיש לי גב תפוס מצד שני היה רק, בגב התחתון ולא השפיע על יתר הגוף שלי. מאד מוזר.
בערב ישבתי עם אורן והיא הסבירה לי קצת על הרצועות של הגב התחתון ואיך הן עובדות. היא זרקה אופציה שאולי אם אני באמת בהריון יכול להיות ששרירי הגב באים לתמוך בבטן.
ואני הרגשתי איך יש לי לבבות בעיניים ופרפרים בבטן ממה שהיא אומרת, וזה השתלב לי בדיוק עם החלומות שחלמתי לפני.
יומיים אחר כך, בין שלישי לרביעי, התעוררתי באמצע הלילה ממחשבות-חלומות של אי הריון. שאין כלום בבטן ואני לא בהריון. התעוררתי מהשינה באמצע הלילה מפוחדת ומבואסת. לקח לי הרבה זמן להירגע ולהצליח לחזור לישון. בבוקר עוד העיקו עלי המחשבות, והרגשתי את עצמי שוקעת בבור של יאוש ולא מצליחה לשכנע את עצמי שאולי אני כן בהריון.
בכל פעם שהרגשתי משהו בשבועיים האחרונים, איזה כאב בבטן, או את עניין הגב, או שראיתי כתם כזה או אחר בתחתונים, מיד נכנסתי לבדוק באינטרנט אם זה עדיין אומר שאולי. קראתי מלא כתבות על סימנים מאד מוקדמים להריון ומה ההבדל בינם לבין סימני קדם ווסת. באחד המקומות היה כתוב שסימן מוקדם של הריון הוא לפעמים חלומות מוזרים.

בשבוע שאחר כך, ובעצם עד היום בבוקר (וגם עכשיו, בעודי כותבת) אני כל הזמן מרגישה לחץ. חשש. כבר חלמתי פעמיים השבוע שאני מקבלת ווסת. הלילה התעוררתי ולקח לי המון זמן לחזור לישון מזה. לפעמים זה תפס אותי בפחד, לפעמים בעצב. חוץ מזה, מהצד השני, כל הזמן אני מרגישה דברים. מתיחות וכיווצים בבטן, בחילות, מה לא. ויודעת שאלה כנראה ההורמונים, ומקווה שאני בהריון, וחוששת להאמין בזה כדי שלא אתאכזב.
מצאתי שיטה שמאפשרת לי להתנהל בקצת יותר איזון ולא רק בקיצון של רכבת ההרים- אני מתפללת. כל פעם שאני נזכרת בזה אני אומרת בלב לעצמי שהלוואי שאני בהריון, בבקשה שאני בהריון, אמן שאני בהריון.
נכון לעכשיו לא קיבלתי ווסת. נכון לעכשיו עשיתי בדיקת דם והתשובות יגיעו בצהריים. זה לא אומר כלום. יכול להיות שההורמונים משנים לי את המחזור. אני לא יודעת.
עוד כמה שעות אדע. גם זה לא יגיד הרבה. אבל לפחות הוודאות תאפשר לי מנוחה מהמתקן המתיש הזה.

החלטתי לזנוח את הרציונל

כלומר, לא לזנוח. להניח בצד, לרגע, באופן מחושב ומסודר.

כל מיני ויז'נים
אחרי שהתחלתי טיפול הורמונלי בשבוע שעבר, דניאלה ביקשה ממני לחזור בחמישי.
התכנית היתה לקום מוקדם מאד, לארוז דברים כדי להמשיך לאמא שלי, לעלות באוטובוס הראשון ואחרי הבדיקה לאכול ארוחת בוקר עם אלה.
מה שקרה במציאות זה שהיה לי חום בלילה, וקמתי עם בחילה, ופחדתי שחטפתי את הווירוס שמסתובב עכשיו בקיבוץ. אז דחיתי את הקימה ואת הנסיעה לאוטובוס השני. והתארגנתי ויצאתי מהר ובלחץ כי פחדתי לאחר. ואז חיכיתי רבע שעה, וכשהוא הגיע הוא לא עצר לי. משם לקחתי טרמפ לבית הערבה, וחיכיתי עוד ארבעים דקות לאוטובוס שגם הוא לא עצר. ואז תפסתי טרמפ למעלה אדומים ומשם אוטובוס למרפאה. בדרך התקשרה דניאלה האחות כדי לשאול מה נסגר ואם אני מגיעה. בכל זאת כבר עברה שעה וחצי מאז שיצאתי מהבית ואני לא קרובה לירושלים. סיפרתי לה את המצב העגום והיא אמרה לי שכשאגיע אני צריכה ללכת למרפאה הכללית ולבקש לעשות שם בדיקת דם כי השליח כבר עבר במרפאת נשים ואסף את הבדיקות. אז כשהגעתי, ברבע לתשע, עליתי למרפאה הכללית כדי לגלות שיש שביתה במעבדות ואין בדיקות דם.
דניאלה שלחה אותי לעשות אולטרסאונד בכל מקרה, ואחרי שחזרתי אליה היא אמרה לי לבוא גם בראשון.
משם המשכתי ישר צפונה, כשהבחילה שלי הולכת ודועכת, והסופש מחזק אותי וממלא אותי בנעימות.

ביקשתי מאמא שלי שתעשה לי ברכה. היא הסכימה, ובשבת בבוקר התיישבתי מולה ועצמתי עיניים. ביקשתי ממנה לא להיות מעורבת במה שהיא עושה. אני נתונה במצב, שבו אני מצד אחד מאמינה בכוחות וביכולות של אמא שלי במאה אחוז, ומצד שני ברוב הפעמים שהיא מסבירה לי על השיטות שהיא מתרגלת אני מגלגלת את עיני נפשי ומתקשה לגייס סובלנות. לשבת ולעצום עיניים זה משהו שאני יכולה לעשות בקלות. אחרי כמה דקות אמא שלי סימנה לי שסיימנו, הביטה בי וביקשה ממני לצחוק. מה? למה? שאלתי. ולא ידעתי מה עוד לעשות, אז צחקתי. היא חייכה והגוף שלה נרפה. שאלתי אותי מה בעצם היא עשתה לי.
היא ענתה:
ב-טטה הילינג עובדים עם הצ'אקרות. אז גייסתי אנרגיה מהאדמה, שעברה ואספה עוד אנרגיה דרך כל הצ'אקרות שלי עד שהיא עלתה למעלה והפכה לאנרגיה הגבוהה שלי. שם רציתי לפגוש את האנרגיה הגבוהה שלך כדי לבקש ממנה שתיכנסי להריון. ולמעלה ראיתי אותך, מוקפת באנשים, עם בטן הריון גדולה מאד, ואת צוחקת. אז רציתי לוודא שזה אותו צחוק.

יום ראשון היה יום מאד לחוץ. קמתי לאוטובוס הראשון (הפעם לא לקחתי סיכון) ועליתי לירושלים. שם סיימתי את ענייני במהירות וב9 כבר הייתי חזרה בקיבוץ, ביום עבודה. היה עומס חום, מסתבר, ואני הסתובבתי ועברתי מדבר לדבר והיה לי חם והייתי חסרת סבלנות והרגשתי את יכולת ההכלה שלי נעלמת בהדרגה. בצהריים כשכבר עברתי את הגבול שלי ועדיין עמדתי בחום ועבדתי דניאלה התקשרה ואמרה לי לקחת את הזריקה כמה שיותר מהר כי מחר בבוקר אני נוסעת לאסף הרופא.
פייר? לא ראיתי את זה בא. וזה עשה טוב אני חושבת, כי זה לא נתן לי זמן להילחץ. בכל זאת כבר עשיתי תכניות להמשך היום... את העבודה סיימתי ורצתי הביתה לקחת זריקה ולהתארגן לנסיעה מיוחלת לירושלים כדי לעשות קצת קרמיקה אחרי חודש וחצי... בדרך הביתה גיליתי שנמסה לי בתיק חבילת שוקולד וזה דרש התייחסות. בבית עמדתי והוצאתי דברים מהתיק, שטפתי אותם, מידי פעם הסתכלתי על השעון, ניסיתי לחשוב על מה אני צריכה לארגן ולאסוף, עד שלבסוף אמרתי לעצמי בקול רם: תעצרי עכשיו את כל מה שאת עושה וקחי את הזריקה.
נשמתי עמוק, שטפתי ידיים והתיישבתי. קראתי את ההוראות בחרדת קודש וגם סתם בחרדה, והזרקתי לעצמי את החומר. אני חושבת שיש משהו מאד מנוגד לטבע שלנו לדקור את עצמנו. הרגשתי כאילו הידיים שלי לא רוצות לעשות את זה. אבל הצלחתי. וזה היה לא נורא. נשאר סימן, אבל ממש לא נורא.
משם נסעתי לירושלים, עשיתי קרמיקה, וכשחזרתי לקיבוץ בערב ניגשתי למלאכה שניסיתי לארגן במהלך היום- החמצת 29 קילו מלפפונים. זה אולי המורשת שלי. אין לדעת, אבל אולי. בכל מקרה אני חולמת על זה כבר חודשיים, ובראשון בערב סופסוף הגשמתי חלום. 8 בקבוקי ענק של יוגורט, ועוד חצי מיכל פלסטיק גדול התמלאו במלפפונים בלאדי בכל הגדלים, ויצאו החוצה להחמצה. סיימתי את הערב עייפה אך מרוצה.
ואז,
בדרך הביתה,
ראיתי
צפרדע.

זה לא דבר שרואים הרבה, צפרדע בקיץ. בטח כשאת גרה ב49 מעלות בצל.
אבל היא היתה אמיתית. והיא נגלתה אלי.
אז חזרתי הביתה והדבר הראשון שעשיתי היה לקרוא מה מסמלת הצפרדע.
גיליתי שהיא, בדומה לפרפר ולנחש, מסמלת שינוי שמתקרב. שהרבה פעמים היא מקושרת להתחדשות, להתנקות. ולפוריות.
וואלה.
איזה סימן יפה.
לקחתי אותו והלכתי לישון.

בשני בבוקר נסעתי לאסף הרופא עם שי, שנסעה למרכז והסתדר לה לבלות איתי את הבוקר (ומאוחר יותר גם את הצהריים בדרך חזור, כי הכוכבים הסתדרו לנו). הגעתי וקניתי קפה, ובבטחון צעדתי לבנק הזרע.
הרגשתי יותר נינוחה באופן כללי, בעיקר כי כבר ידעתי מה מצפה לי.
הייתי לבד, וזה היה חשוב עבורי, לראות מה מזמן הלבד.
ומה שזימן לי הלבד הוא עוד סימנים שהצלחתי לראות.
אחרי שנרשמתי ושילמתי וחיכיתי וקיבלתי מעטפה עם מזרק, יצאתי לכיוון מרפאת הנשים. כלמודת נסיון בבתי חולים אני יודעת שהחיים קצרים מידי כדי לחכות למעלית, אז ירדתי במדרגות. ברגע שרגליי נחתו על הרצפה של קומת הכניסה, נפתחה מאליה הדלת אל היציאה. מישהי עמדה מהצד השני ואני עברתי דרך הדלת וחשבתי לעצמי שהדלת ממש נפתחה לעומתי, ואיזה יפה זה.
אח"כ חיכיתי להיכנס לרופא המזריע, הרבה פחות זמן מהפעם הקודמת, ואחרי רבע שעה נכנסתי ופגשתי את ד"ר שי.
פעמיים שי באותו בוקר זה לא סתם. זה פעמיים מתנות שקיבלתי. איזה כיף!
אח"כ אצל המטפלת שלי גם הוספתי עוד סימן משלי, ואמרתי לה שאני מרגישה, שאת כל כוחות ההחמצה שלי השקעתי במלפפונים.
מספר סימנים ברורים, ועוד הרבה מצב רוח טוב, ואני כבר מרגישה בנוח להגיד שמה שחשוב זה הסימנים שהעולם נותן, ולא רק העבודה הנפשית שאני עושה לעצמי.
זה מפנה לי זמן לעסוק ביומיום, שהוא עמוס ומתיש. זה מגיע ממקום שמכיר קצת את התחושות, ויודע לא לייחס את כל החשיבות בעולם למה שקורה לי בגוף. זה יושב על אמונה שדברים טובים קורים גם לי. אמן.

מחזיקה אצבעות
יש עוד שבוע ויום עד שאדע. זאת כמובן בתקווה שלא אקבל ווסת ואדע לפני. אני מצד אחד פחות בחרדה, ומצד שני מרגישה שהאמונה שלי פחות יציבה הפעם. כלומר אני הרבה פעמים מרגישה את מצב הרוח שלי נע ונד בין אופטימיות לבין תחושת יאוש. ואני הרבה פעמים מוצאת את עצמי חושבת שאם זה לא יצליח (עצם זה שאני עסוקה במחשבות כאלה כבר אומרת משהו) אז יהיה לי קשה מאד. אולי יותר מפעם קודמת. אני לא יודעת.

אני יודעת שאני מאד מאד רוצה שזה יצליח. הפעם. אני נכונה לזה, מחכה לזה, מאמינה בזה ומייחלת לזה. אני מבקשת.
אבל כאמור, יש עוד שבוע ויום.
אז תחזיקו לי אצבעות.