דילמות קיומיות של יישות מודעת

ציפי, אשה גדולה, אמרה פעם שכשהכתפיים שלך עמוסות בדאגות ומטלות, עוזר לפעמים להניח את כל הדברים על דף. קודם כל זה משחרר את הכובד, זה כבר לא אצלך, זה על הדף. אח"כ תסתכלי על כל מה שכתבת ותבחרי מה את רוצה לקחת כרגע.

אני רק אניח את זה כאן...
ביום ראשון עליתי לירושלים. עליתי באוטובוס הראשון, שעבר בצומת ב6. הייתי מאד מכוונת להגיע מוקדם ולחזור מוקדם. הגעתי לירושלים ב6:40, קניתי קפה ועמדתי מחוץ לקופה הסגורה יחד עם עוד חמישה אנשים כמוני, עד שנפתחה ב7.
מיד עליתי, עשיתי בדיקת דם ואולטרסאונד, וירדתי למטה לחכות לד"ר בן שטרית.
הוא קיבל אותי והביט בתיק שלי. היה די ענייני, באמצע הוא קיבל טלפון שחיזק אצלי את התחושה שהלב שלו והריכוז שלו במקום אחר, אבל הוא היה כתמיד ענייני ומקצועי ועדין. הוא אמר לי שהוא מעוניין להתחיל לתת לי כדורים הורמונליים, שמה שהם עושים זה לעבוד על המוח שאין מספיק אסטרוגן, ואז המוח משחרר עוד.
הרעיון בזה הוא לייצר יותר זקיקים יותר גדולים. שיהיה יותר עם מה לעבוד.
הוא הסביר שלרוב הוא לא נוטה להתחיל בטיפול הורמונלי מיד, כלומר אחרי מחזור אחד, אבל כיוון ואני עושה תרומת זרע כל התהליך הוא יותר יקר ומורכב, והוא לא רוצה שאבזבז זמן על זה. הערכתי את תשובתו.
הוא הסביר שהוא רוצה להתחיל עם כדורים, הוא לא יודע לומר בדיוק מה יקרה, והיה רוצה לנסות חודשים את הכדורים ואז לראות (בואו נקווה יחד, שזה ילך מהר ולא יפתח עכשיו תהליך ארוך של ניסוי ותהיה) והמשיך לומר שיש איזה בדיקה של צילום רחם שעושים כשזה לוקח זמן, כדי לראות אם אין איזה חסימה בחצוצרות, ושהרחם תקין, אבל הוא היה רוצה לדחות אותה כרגע כי היא לא נעימה והוא מעדיף להימנע. גם אני מעדיפה להימנע. ולהיכנס להריון במהרה.
אח"כ יצאתי למסדרון כדי לקרוא את טופס ההסכמה לטיפול הורמונלי ולחתום עליו.
בגדול, הכי שכיח זה נפיחות בבטן (לא מאד שכיח, אבל ביחס לדברים האחרים). אח"כ יש זיהומים, דלקות, ריבוי עוברים, פגיעה בכל מיני מערכות, ובסוף מוות.
הזכרתי לעצמי שבכל רגע נתון אני עלולה להיתקל במוות. וחתמתי.

על פניו, אני רק בהתחלה. ואני צעירה. וזה בסהכ מחזור שני שעוקבים אחריו. ואני מאמינה באמונה שלי שאכנס להריון. ולפי הבדיקות אני בריאה, ותקינה, ויהיה בסדר.
אבל המוח שלי שידוע ביכולות המהירות שלו להיכנס ללחץ התחיל לרוץ. ומה אם יש לי בעיה שלא רואים אותה בבדיקות דם (נגיד כמו שקרה לי עם הסרטן) אבל היא שם ומה אם אני סתם משלה את עצמי אבל אני לא יכולה להפרות זרע ומה אם ככה ומה אם ככה ואני בכלל לא יכולה לדעת בוודאות שהמערכת שלי עובדת ואולי בכלל הביצית לא נשאבת לחצוצרות ואולי ואולי.
כבר כתבתי לפני כמה זמן שהידע וההבנה עוזרים לי לדמיין הרבה פעמים. הם עוזרים לי לחשוב את המחשבות החיוביות, המחזקות, אלה שמלאות בכוח ויש ביכולתן לנצח את הקביעות של הרפואה המערבית.
אבל- מה אם הם מייצרים לי מחסום?
ואז מצאתי את עצמי חושבת על דבורת הבאמבל.

BUMBLE-BEEING
הבאמבלבי, אחת הדבורות, נבדקה ונחקרה רבות. ע"פ חוקי הפיזיקה, וההבנה האווירודינמית שאנחנו מחזיקים, הגיעו למסקנה שהדבורה שמנה מידי ולא אמורה להצליח לעוף. אבל הדבורה לא יודעת את זה, אז היא עפה.
מאז זה הפך להיות מושג מוכר בפסיכולוגיה, וגם מושא למחקרים נוספים- אפקט הבאמבלבי. המצב שבו מה שמוח יודע או לא יודע משפיע על הגוף באופן עמוק.

אולי כדאי לי להיות כמו הבאמבלבי. לעשות את מה שצריך, אבל לא לעצור ולשאול כל הזמן. אלא להאמין, ולדעת שזה מה שאני רוצה, ואין סיבה שלא אצליח. ולעוף.

עם העיניים קדימה

שירו יחד, שירו/
ואז יהיה כאן לא רע

קשה לי מאד להיות שרויה במצב רגשי, בלי לעטוף ולהבנות סביבו הקשים והסברים לוגיים.
אז אני כבר מתקדמת הלאה אל הרציונלי.

דניאלה התקשרה בצהריים, ואמרה שד"ר בן שטרית רוצה שאנסה לקחת כדורי הורמונים ונראה מה קורה עם זה.
אז בראשון אני אסע למרפאה וכך יחתיל מחזור חדש, ונסיון חדש, וסיפור חדש.

נשימה עמוקה

אני לא בהריון

שירו שיר חברים/
כי אין לעצב ברירה

אני עצובה מזה. לפני יומיים בערך התחיל לי דימום, שבהתחלה הרגיש אחר מכל ווסת אבל בשלב מסוים נהיה מוכר יחסית.
בלילה שבין שלישי לרביעי התעוררתי בסביבות 4 והתקשיתי לחזור לישון כי המוח שלי התמלא במחשבות מבאסות. הרגשתי שאני במתח. והרגשתי שאני לא מצליחה לתווך את עצמי כראוי.
ברביעי במהלך היום שיתפתי כמה חברים במה עובר עלי, והשתמשתי במונח 'לחץ'. אני בלחץ. בסטרס.
ממה? שאלו.
מזה שזה לא הצליח.
וידעתי שאין לי מה להיות בלחץ, כי זה צפוי במידה מסוימת. בכל זאת הזמן הממוצע לכניסה להריון הוא בין חצי שנה לשנה וחצי. אז מה את בלחץ, זאת בסהכ הפעם הראשונה שאת מנסה.יש זמן. זה יצליח מתישהו.

אבל אני הרגשתי איך הראש שלי, שהיה עד עכשיו מלא באופן מסודר ומודע במחשבות חיוביות וחולמות, מתחיל להתבלגן. ובמהרה נכנסות אליו מחשבות של חוסר הצלחה, של סוף, של אובדן. וזה הלחיץ אותי, שאני לא מצליחה להיות בשליטה יותר. הרי שליטה זה מה שאני מתרגלת, שליטה זה מה שיציל אותי מעצמי.

הבוקר נסעתי למרפאה לעשות בדיקת דם. אחרי הבדיקה, כשחיכינו לאוטובוס, ישבתי עם ניר ואכלנו ארוחת בוקר. סיפרתי לה על שיחה שהיתה לי אתמול, בה ניסיתי לעמוד על ההבדל בין היערכות לבין תקווה.
מבחינה רציונלית, סטטיסטית, הגיונית- אני נערכת למצב שבו ייקח לי זמן להיכנס להריון.
מבחינה רגשית- אני מקווה שזה יצליח כבר עכשיו.
ניר שאלה למה יש מבחינתי כזה פער בין ההיערכות לבין התקווה, בחוויה שלי.
לקח לי הרבה זמן לענות לה, למרות שהתשובה עלתה לראשי מיד. הדמעות לא הפסיקו לנזול מעיני והקשו עלי לדבר, ורציתי לענות לה אבל גם רציתי לתת להן לנזול.

יש הבדל מאד גדול, כי ברוב הדברים בחיים שלי אני במצב של היערכות. ויש משהו מאד רציונלי בהיערכות. מאד ציני, במובן של חוסר אמונה. אני מתבלת את הכל בספקנות, כדי לא ליפול, כדי לא להישבר. כמנגנון הגנה. אני שומרת על עצמי לא לצפות יותר מידי, לא להתרגש יותר מידי. הכל במידה.
ובדבר הזה, בתהליך הזה של הריון והורות , אני בוחרת באופן מאומץ לאתגר את עצמי. להשיל את המגננות, לספר את הבקשות והתקוות שלי, לשים את הלב שלי פתוח ופרוש על השולחן כדי לאפשר למשהו טוב ושלם ליפול לתוכו. גם אם זה אומר שיכאב לי באמצע. גם אם זה אומר שאפגע.
אז לא השארתי מקום להיערכות, למרות שידעתי שהיא שם כל הזמן. השקעתי את כל המאמצים שלי בתקווה.

ועכשיו אני עצובה.

לא מיואשת, לא שבורה. אבל עצובה.

אמרתי לניר, בין דמעות חדשות שתפסו את מקומן של הקודמות, שאתמול במהלך אותה שיחה, רק רציתי להיות לבד בחדר ולבכות את הצער שלי. בלי שאף אחד יגיד לי שזה לא נורא, ושזה לוקח זמן, ובלי שאני אצטרך לעמוד מול המבוכה של אחרים ולנחם אותם בעצמי, כמו שאני עושה לרוב.
אני רוצה להיות עצובה. אני רוצה לבכות את חוסר ההצלחה של הניסיון הזה, כדי לתת לו את המקום שעסקתי כל כך בלפנות לו. אני עוד לא מוכנה לנגב את הדמעות ולהבריש אותו הצידה ולהגיד שהכל בסדר.

אז בינתיים אני בחדר, בוכה בשקט את עצמי, וכותבת גם קצת לכם, כי לא בא לי לדבר, וגם קצת לעצמי, כדי להזכיר לעצמי שלפעמים זה חשוב להיות עצובה.

התגלמות

כשהגעתי לאסף הרופא גיליתי שיש כתם על החולצה.

זרעים של תקווה
בקיצור, הגענו לבנק הזרע, או כמו שבת חן עונה לטלפונים '.. פוריות הגבר...'.
הוציאה לי את התיק, הכניסה לתוכו את סיכום הדברים מדניאלה, חתמתי על מסמך התורם, והלכו להכין לי מנה.
בת חן ישבה מולי והסבירה: את תצאי עכשיו החוצה ותחכי איזה עשרים, שלושים דקות. ואז מישהי תקרא לך מהדלת השניה ותיתן לך מזרק..
מה?! הזדעקתי, לא בגועל אלא בלחץ טהור. אני צריכה לעשות את זה לבד?!
בת חן, שאני סבורה כי כבר קיבלה תגובות כאלה, ובחרה להמשיך לנסח כמו שהיא מנסחת, ואולי לא סתם, חייכה באיפוק. באיפוק לא לצחוק עלי לגמרי.
המזרק יהיה בתוך מעטפה, היא המשיכה, ואת תקחי אותו ואת התיק שלך למחלקת נשים, להפריה חוץ גופית, ושם יעשו לך את ההזרעה.
חזרתי לנשום.
ויצאנו לחכות.
אחרי עשרים וחמש דקות בערך קראו לי וקיבלתי מעטפה לבנה עם מזרק מלא זרע בתוכה, ותיק רפואי. את החבילה הזאת לקחתי לבניין של הנשים. את התיק מסרתי למזכירה, שנתנה לי בתמורה מספר, ואת המעטפה השארתי אצלי. וחיכינו. וחיכינו בערך שעה, כך הרגשתי לפחות. אשה בשנות הארבעים המאוחרות נכנסה לפנינו והיתה בפנים המון זמן. אין לי מושג מה עשו לה שם..
בשלב מסוים אחת הרופאות הבינה שאני גם בתור, ונלחצה מזה קצת. עברה עוד רבע שעה אחרי שהיא הבינה את המצב עד שנכנסתי, אבל אז נכנסתי.
רופא במדים ירוקים שאל אותי שאלות וביקש פרטים, ואז החתים אותי בפעם הרביעית על מסמך הויתור וההסכמה לתרומת זרע. התפשטתי והתיישבתי על המיטה, שמרגישה יותר ויותר מוכרת בשבוע האחרון..
הרופאה הבלונדינית כיוונה לי פנס והכניסה את המכשיר הפותח, ומהר מאד הזריקה את הנוזל פנימה. אי נעימות קלה לקראת הסוף, וזהו.
היא הלכה להסיר כפפות ועם הגב אלי הכריזה- זהו, את יכולה ללכת.
זהו? זה הכל? ופשוט ללכת רגיל כאילו הכל בסדר?
כן. בהצלחה.
ותגידי, כמה זמן לוקח עד שמקבלים תשובה?
בין עשרה ימים לשבועיים.
הזכרתי לעצמי לנשום עמוק ויצאתי.

מחשבות כלפי מעלה ושאר אמיתות
הבנתי שיש לי הרבה כוח במחשבה שלי. אני מאמינה בזה באמת ובתמים. ואני מוצאת שהרבה פעמים עוזר לי לדמיין ולחשוב את מה שאני רוצה כשאני יודעת מול מה אני עומדת. אז נכנסתי לקרוא קצת על תהליך ההפרייה.
מסתבר שהמרחק בין צוואר הרחם לבין המיקום של הביצית בחצוצרה הוא מרחק של עשר שעות אם אתה זרעון בר מזל שיצליח להגיע עד הסוף. מתוך 300 מיליון זרעים בממוצע שמתחילים את המסע, יסיימו אותו מעטים. מקור אחד אמר 400, אחר אמר כמה אלפים, אחר אמר עשרות.
אחרי ההגעה, אחד הזרעים יכנס לתוך הביצית. היא מיד תסגור את עצמה כך שזרע אחר לא יוכל להיכנס, והזרע המנצח והביצית יוצאים לריקוד ההתפצלות. כל אחד מהם מביא לשולחן 23 כרומוזומים, ויחד הם מתחילים להתפצל ולהתפצל. במהלך הריקוד שלהם הם לא עומדים במקום, אלא מתקדמים לכיוון הרחם. זה לוקח בערך 4 ימים. כשהם מגיעים לרחם, כבר יש להם שם חדש, שאני לא מצליחה לבטא אותו, ושם הם בעצם עוברים לשלב הבא בהתפתחות. התאים מאמצים לעצמם תפקידים שונים. חלק תופסים את המעגל החיצוני, והם יהפכו בסופו של דבר לשלייה, וחלק תופסים את המעגל הפנימי והם יהפכו לעובר. זה לוקח עוד שבוע בערך, ההיקלטות בתוך הרחם והמעבר לשלב הבא.
וככה יוצא שבין ההזרעה לבין בדיקת ההיריון יעברו שבועיים.
חמושה במידע, הבנתי שאת כל ההתחלה אני צריכה להשקיע בלעזור לזרעונים להגיע אל הביצית.
לשכב עם הרגליים למעלה כמו שעושות בסרטים לא יכולתי, אז דמיינתי שחייה במעלה זרם. ליטפתי את הבטן שלי כלפי מעלה, החוויתי עם ידי כלפי מעלה. חשבתי על גזים של סודה, בועות קטנות בצידי הכוס שמחפשות את דרכן החוצה, חשבתי על כדור פורח, עפיפון שתופס תאוצה על הרוח, דמיינתי בעיני רוחי את הזרעונים הקטנים בזום, שוחים, לא מוותרים. מידי פעם כדי לתת לעצמי פרספקטיבה של זמן "יצאתי" מהזום לתמונה רחוקה של הרחם, בו רואים גוש קטן שבגדול לא זז. וחזרה אל הזום, ותוסיפו לזה אפקטים קוליים של תחרות שחייה ושל פקק עם מלא נהגים כועסים. וחזרה החוצה, אל השקט, וההתקדמות האיטית. התקשיתי לקבל את הרעיון שמשהו יקח כל כך הרבה זמן בתוך הגוף שלי.
וזאת רק ההתחלה לה לה.
אחרי החיבור עם הביצית אני צריכה לחכות שבועיים. שבמהלכם אין באמת עובר, ולא ברור אם יש הריון או לא, ואני עוד לא מרגישה כלום, או לפחות כך אני משערת.
כי אני כן מרגישה דברים, ומזכירה לעצמי שאני בהריון. אני יודעת.
מידי פעם יש איזו מתיחה באזור הרחם, או כיווץ, ואני מקפידה להגיד שלום כשאני מרגישה משהו, כי זה בטח איזה התפתחות שם. ופתאום אני מתעייפת. ממש ברגע. יכולה להיות סבבה ותוך שניה אני עייפה מידי לעמוד. אז, זה גם בטח קשור, לא? וכל מיני דברים לא טעימים לי. ברמה שהיא מעבר לרגיל. אבל אולי פשוט אני מגלה שמיונז קנוי הוא לא משהו.. וריחות, שזה תמיד עניין אצלי, מתחזקים. אבל אולי אותם אנשים שלא מקפידים על דאודורנט או מקלחת פשוט מזיעים יותר. והדבר שאני הכי שמה לב אליו הוא ענייני עיכול ושירותים- תמיד לקראת ווסת ובמהלכה היציאות שלי סדירות ונהדרות, לעומת שאר החודש שתמיד יש לי סיבוכים. ועכשיו אני כבר כמה ימים בטוב במישור הזה...
בקיצור, זה קצת מוציא אותי מדעתי. להזכיר לעצמי שאני יודעת, ולא להיות בטוחה מה אני יודעת. וגם, מה בעצם קורה לי בגוף. מותר לי לשתות ולעשן? רוב הנשים עוד עושות את זה ומגלות על ההיריון רק עוד כמה שבועות. וגם, אם זה פוגע בעובר שלי אבל עוד אין עובר, אולי זה לא פוגע?

תוך כדי המחשבות החיוביות של ההתחלה פתאום פחדתי מאד. מצאתי את עצמי חושבת - את בטוחה שאת רוצה שזאת תהיה האמת? שעכשיו תהיי בהריון? אין דרך חזרה מזה. את בטוחה שאת מאופסת על עצמך מספיק? את בטוחה שיש לך את כל מה שצריך להיות אמא?
לא יודעת.
ופתאום הפחד שזה לתמיד ולכל הזמן וזה לא כמו להיות נוכחת בחיים של ילדים של מישהו אחר, שאפשר למסור את הילד וללכת הביתה מתי שרוצים. זה על אמת. אז מה את אומרת?
החלטתי לומר הן. הבנתי שככה זה מרגיש להיות פעילה בחיים שלך. לעשות משהו ולא לחכות שמשהו יקרה. לקחת צעד ממשי קדימה  לעבר משהו שאני רוצה בו.
אז בינתיים אני במחשבות הקיימות, החיוביות מאד. אני בהריון, עד שיוכח אחרת. לא יוכח אחרת. אני בהריון.

אנשים מחייכים לנוכח ההחלטיות שלי ומזכירים לי שזה לוקח זמן, ושצריך להיעזר בסבלנות. הם מוכנים להתחייב על שנה מהיום, לא תשעה חודשים..
אני מבינה לליבם, באמת. הרי יכול להיות שהפוסט הבא יהיה ביום שאחרי בדיקת הדם והוא יהיה נורא. אבל הוא עוד לא קיים, ואני מדמיינת את היום המעולה אחרי הבדיקה, כדי לתת לו, ולי, מקום.

מה את לובשת כדי להיכנס להריון

אני בטוחה שהבדיחה שעומדת על השפתיים בתגובה היא שיותר חשוב מה את לא לובשת..
ועדיין אני מוצאת את עצמי, ב5:40 בבוקר, בעיניים טרוטות, כשאני עוד 5 דקות צריכה להיות מחוץ לבית כדי להספיק לתפוס את האוטובוס הראשון, עומדת מול הארון ותוהה מה ללבוש.
וגם תוהה אם אני צריכה להתקלח עכשיו, או ליתר דיוק- מה מצב התחתונים שלי. ואני מבינה לרגע שזה עניין של התרגלות, ומהר מאד, זה לא מפריע לך שכל יום יש לך אנשים בתוך התחתונים.

השבוע לפני
ביום ראשון שעבר, אחרי שעברו כבר כמעט שישה שבועות מהיום בו עשיתי את הפאפ, התקשרתי למרפאה. שוב. כבר ידעתי שהגיעו התוצאות. ולא הבנתי למה אף אחד לא אומר לי את זה, מאשר לי את זה.
**הבנתי מהתגובה של אמא שלי, אחרי שקיבלתי את התוצאות, שבעצם זאת בדיקה די רצינית, ונזכרתי שזה סרטן די אלים ולא סתם ממליצים לנשים להיבדק... אבל אני הייתי חדורת מטרה לחלוטין, וראיתי רק דבר אחד מול עיני- המסמך האחרון ביני לבין בנק הזרע. לא היתה מבחינתי אופציה לתשובה אחרת מאשר הכל בסדר.
חזרה למרפאה, דיברתי עם דניאלה, אחת האחיות של פוריות. אשה מקסימה, עגלגלה, גם מבחינת האופי אם זה אומר לכם משהו.
היא אמרה לי לבוא ברביעי בבוקר למעקב ביוץ.
הנחתי שעד אז כבר מישהו ידע להגיד משהו על הפאפ ואוכל לשלוח ליעל מבנק הזרע. וגם הייתי קצת בלחץ כי בכל מקום יש אווירה כזאת שאת למעשה מבייצת יום אחד ויש שוט אחד, הזדמנות אחת... קיא על החולצה, הספגטי של אמא... וזה..
אז ניסיתי לחשב את הדברים, ואמרתי שאם ברביעי אגיע ואגלה שזה היום שבו הכל קורה, אוכל לעשות צילום מסך ולשלוח ליעל ויהיה בסדר.
הגעתי ברביעי בבוקר ב7 לרמת אשכול, ולא חשבתי על האופציה להיכנס לפני 730. אז בינתיים קניתי קפה ופגשתי אשה מאד נחמדה שביקשה שאגיד אמן על הברכות והתפילות שהיא מקריאה, כי זה טוב שיש מישהו שמחזק את האנרגיה שלך.
כשנכנסתי פגשתי פנים אל פנים את דניאלה, ששלחה אותי עם הפניה לעשות בדיקת דם ואז אולטרסאונד.
אחות מיומנת שלפה ממני מבחנה, ללא כאב וללא בזבוז זמן, ועליתי לחכות בתור לאולרסאונד נשים.
בחדר ההמתנה שם תהיתי באיזה שלב ומקום נמצאת כל אחת מהנשים שיושבת סביבי, ואם יש עוד מישהי כמוני. בינתיים התור התקדם והכרוז על המסך הכריזה בקול 'מטופל. מספר. 9. לחדר. מספר. 2' ותהיתי אם זה כל כך מורכב להפוך את זה ל'מטופלת' ביחס לזה שהמקום שם הוא אך ורק לנשים...
כשנכנסתי התבקשתי להוריד תחתונים ולחכות לטכנאית, שהחדירה לי את המצלמה (או סורק?) והתחילה לחפש לי זקיקים.
אני לא מספיק מבינה את העסק. מבטיחה לקרוא ולחזור עם תשובות. אבל מה שנראה לי, הוא שמכל שחלה מתפתחים זקיקים מסוימים, שבסופו של דבר אחד מהם יהפוך לביצית. בדרך מסתבר שיש כמה, אולי זה כמו הזרעים, שבסוף רק אחד מכל הכמות הוא זה שמגיע לאנשהו...
באולטרסאונד הם נראים כמו עיגולים שחורים, מעין חורים משונים כאלה בתוך כל האפור. הטכנאית מדדה וצילמה כמה, וסיימה איתי.
ירדתי חזרה על דניאלה, שהסבירה לי כמה דברים. היו לי זקיקים בגודל 13 ו15 מ"מ. היא אמרה שהיא חושבת שאני אצטרך לחזור בראשון לעוד מעקב, אבל היא תעדכן אותי ביחס לתוצאות הדם שתגענה בצהרים.
בצהרים היא התקשרה להגיד שאכן, עלי לחזור בראשון.
אז בראשון בבוקר עשיתי שוב בדיקת דם ואולטרסאונד, הפעם הזקיקים היום יותר לכיוון ה18 מ"מ, ואני בלב התרגשתי. נפגשתי עם ד"ר בן שטרית, שרשם את הממצאים, ואמר לי שהוא חושב שירצה שאבוא גם למחרת, ובטח בשלישי או רביעי אוכל לנסוע לאסף הרופא. הוא הרים את הראש מהניירת וחייך- אני מקווה שאת לא מתכננת נופש השבוע, כי את הולכת להיות פה.
חייכתי גם אני ואישרתי את הגעתי.
בראשון לפני שיצאתי מהמרפאה עברתי בבית המרקחת כדי לקנות זריקה שדניאלה נתנה לי מרשם אליה. מה היא עושה? שוב, אני יכולה לנחש.. כשאקרא על זה אגלה לכם.
בראשון בצהריים התקשרו לאשר את התכנית של ד"ר בן שטרית- מחר בבוקר אני צריכה לחזור למרפאה לעוד מעקב, ולפי זה נראה מתי אני נוסעת לאסף הרופא.
בשני בבוקר כבר הייתי למודת נסיון, היתה לי הפניה מוכנה ביד, ולא הייתי צריכה לחכות לכלום. אז עליתי, הוצאתי מספר, עשיתי בדיקת דם ורצתי לתור של האולטרסאונד. יחד עם עוד שתיים שלוש נשים, הקדמנו אפילו את המזכירה. ורק טכנאית אחת היתה בינתיים.
האולטרסאונד האחרון הראה זקיק בגודל 21 מ"מ, יפה ועגול, ולפי מה שקראתי יום לפני זה גודל טוב מאד. אז הרגשתי בלב הלבבות שלי שאני מוכנה ושמחר אסע לבנק הזרע.
אבל דניאלה היתה יותר סבלנית ממני. היא אמרה לי שבצהריים, כמידי יום, היא תיתן לי הוראות מדויקות.
וההוראות המדויקות היו אלה: ב21 בערב יום שני אני צריכה לקחת את הזריקה, שלמיטב ניחושי התפקיד שלה הוא להחזיק את הביוץ בשיא שלו. לאחר מכן, ברביעי בבוקר, אני נוסעת לבנק הזרע. ושיהיה בהצלחה.

ברגע האמת פחדתי להזריק לעצמי, אז נועה חברתי שבדיוק באתי לצייר אותה הזריקה לי. זה היה אחלה ועבר בשלום, וכל שנותר הוא לחכות לרביעי.

מחשבות בוראות מציאות
בעודי כותבת, אני באוטובוס בדרך לאסף הרופא. ביומיים האחרונים אני עסוקה בחייך לתוך הגוף שלי, ללטף את השחלות והרחם, למלא את עצמי באנרגיה חיובית. כואבת לי הבטן, בגלים, ואני לא יודעת אם אכלתי משהו לא טוב או שאני מתרגשת.
העניין הוא שהראש מרגיש נקי. מפוקס. חסר פחד. כל המחשבות שעוברות שם הן טובות, מחזקות, יפות. אז אולי כל ההתרגשות היא בבטן?
אני מוצאת את עצמי עושה תרגילים בלי לדעת שזה מה שהם. בראשון בלילה דמיינתי מונטאז' של כל האנשים שחייכו אלי באותו יום. זה היה מחמם ונעים. אתמול קיבלתי המלצות להרפייה מגיל, חברה חדשה שהכרתי לאחרונה. היא לימדה אותי על אופן נשימה מסוים, והמליצה לחבר את ההרפייה עם מוזיקה שאני אוהבת, כדי' לאלף' את המוח וליצור התנייה פבלובית של הרגעה. פייר, אהבתי את הרעיון. אז אתמול בלילה נרדמתי לקולה של בריטני הווארד המופלאה שרה את hold on. תענוג.
אמא שלי התקשרה אתמול מאוחר, ושאלה אם אני רוצה שהיא תתרגל איתי דמיון מודרך או משהו. אמרתי לה שאני מסודרת, ושהיא יכולה לחשוב עלי הבוקר ולחזק מרחוק. היא אמרה לי שחשוב שאראה את מה שאני רוצה, ואגיד את מה שהולך לקרות. גם גיל אמרה דברים בסגנון.
וזה גם מה שאני מוצאת את עצמי עושה, באופן טבעי.
אני שרה לה שתבוא. אני רואה בעיני רוחי את התהליך קורה. אני מזכירה לעצמי שלפני כמה חודשים החלטתי והתחלתי לדקלם שביולי אני אכנס להריון. ואני מוצאת את עצמי חושבת מה ללבוש ביום שבו אכנס להריון. לא ביום שבו אעשה נסיון, אלא ממש אכנס להריון.

לכל הסקפטיים שם, אני לא באמת יודעת מה יקרה. אבל אני באה בטוב. הכוונה שלי ברורה, בהירה וחדה. אני יודעת מה אני באמת רוצה שיקרה, וזה מה שאני מבקשת. בחיוך.

נתראה בצד השני

אגב מוזמנות לחשוב עלי דברים מחזקים, שמעתי שזה תמיד, טוב שמישהו מחזק את האנרגיה שלך