תכננתי לכתוב לפני. מתישהו במהלך החודשים האחרונים, תכננתי לשבת ולכתוב על הלא כלום שהגיע ושואב את התקווה מלבבות האנשים.
אמרתי, שיהיה פוסט של כלום.
אבל לא היה לי כוח.
לא מצאתי טעם לכתוב, לא האמנתי שדברים יזוזו, שמשהו ישתנה.
והנה הם זזים.
קצת רקע: אחרי הניסיון של פברואר, החלטתי לעשות הפסקה קלה. התכנון היה לנסוע לבקר את אחי הקטן בברלין לכמה ימים, וידעתי לפי הלוז שהימים האלה הם בזמן הביוץ, ושאפסיד את הסבב הזה. אז הכנתי את עצמי לכך.
ואז, יום לפני הטיסה, נכנסו הנחיות חדשות ומצאתי את עצמי מחכה כמעט שעתיים בטלפון במוקד הלקוחות של אלעל כדי לבטל את הטיסה. במקום ברלין, אמא שלי ואני עשינו חופשה בצפון, שהיתה מושלמת. אוכל טוב, ים, קניות יד שניה.. נחת.
במהלך החופשה הלכתי לקבל עיסוי רחם, טיפול שאמור לסייע בין היתר גם בענייני פוריות.
חזרתי הביתה בתום החופשה והרגשתי מוכנה ומתרגשת.
כשקיבלתי ווסת בפעם הראשונה אחרי הטיפול, נדהמתי לגלות שאני לא סובלת מכאבים. הייתי המומה.
וזה דרבן אותי עוד יותר להתקשר לדניאלה בהתרגשות לשאול מתי אפשר לבוא למרפאה.
אנחנו לא מתחילים טיפולים כרגע.
מציאות הקורונה החדשה, וההגבלות המתווספות מידי יום התחילו לנחות עלי. בשלב הזה הדברים הלכו ונסגרו, הצטמצמו. השתדלתי להעסיק את עצמי ולא לחשוב על זה.
במחזור השני שקיבלתי, התקשרתי שוב.
דניאלה היתה עניינית ואמרה שעדיין אין חדש.
בשלב הזה אני כבר הייתי קרובה יותר לנקודת רתיחה בתוך המציאות, וביקשתי שנקבע צורת התקשרות.
סיכמנו שפעם בשבוע אתקשר לראות מה חדש.
אז בפעם הבאה שהתקשרתי כבר חזרו טיפולים לבנות 39 ומעלה.
שבוע אח"כ ירד ל35.
ואז דניאלה אמרה, מותק, דברי איתי עוד שלושה שבועות חודש. אם ישתנה משהו לפני אעדכן.
ליבי שקע, מצד אחד, מצד שני גם ככה יש נקודת זמן קצרה מאד בחודש שבו זה רלוונטי. ואם זה ייפתח סביר להניח שישאר פתוח, לפחות בתקופה הקרובה. אז חיכיתי.
ואז לפני שבוע, בעודי יושבת בשיחה, אני מקבלת משי הודעה: אמרו בחדשות שחוזרים הטיפולים, 30 ומעלה!
מיד, התקשרתי לדניאלה, שאמרה שגם היא שמעה ככה ובקרוב בטח יעדכנו במרפאה.
התרגשתי ושמחתי, גם כי משהו סופסוף זז וגם כי לא סתם זז, אלא בקצב שלי.
הייתי ביום השלישי למחזור. פרפקט טיימינג.
מצוידת במסכה
אני צריכה לעשות בדיקת קורונה. פרוטוקול. כדי לקבל טיפול. אז ברביעי עליתי לירושלים (ויצאתי מהקיבוץ בפעם הראשונה מזה חודשיים) למעקב ולבדיקת קורונה.
את יוצאת החוצה, נוסעת בינות הנופים והמרחבים המוכרים, ויש גם תחושה של רגיל וגם לא. ואז מגיעים לעיר, והתנועה קיימת, אנשים ברחוב, עם מסכות על פניהם. עומדים רחוק זה מזה, נעלמה תחושת הצפיפות.
בכניסה למרפאה עטיתי את המסכה ונכנסתי.
בפנים לכל אחת יש מדיניות אחרת. זאת לוקחת כרטיס וזאת מבקשת מספר. זאת עם הכפפה מחפשת וריד וזאת לא יכולה ככה. ואני מנסה לפלס לי דרך, לנווט בין הגישות השונות והשאלות השונות שעולות לי.
אבל מלבד המסכות והמבוכה הכללית של מפגש מחודש בין אנשים, הכל הרגיש רגיל.
בדיקת דם, אולטרסאונד, שיחה קצרה עם דניאלה.
נגיד לך מתי לחזור שוב.
את צריכה לקחת הורמונים.
יאללה מהממת, בשורות טובות!
נסעתי לעשות בדיקת קורונה, בפסגת זאב. שזה כבר משהו. והגענו למרפאה ושם אמרו לי שאת הבדיקות עושים במקום אחר. אז יצאתי מהמרפאה והתחלתי ללכת. מחוץ למרפאה יש בית כנסת. בהתאם להוראות, מניין גברים או יותר עטויים תליות עומדים בחוץ ברחבה ומתפללים. ואני בשקט ובדריכות מפלסת את דרכי ביניהם. וחשה פחד. ומבינה שהפחד שאני חשה לא קשור לקורונה אלא להיותי אישה בין גברים דתיים.
בדיקת קורונה זה דבר פשוט ומהיר. מקלון אוזניים בחלל הפה, שני מקלונים בנחיריים. זהו. שלוש שעות אחרי כבר קיבלתי את התשובה, אין לי קורונה.
ואני חשבתי לעצמי שביחס לזה שחודשיים לא יצאתי מהקיבוץ, ברור שאין לי קורונה. אבל אולי עכשיו תהיה לי...
בראשון חזרתי למרפאה, יש לי איזה נוזל בחצוצרות, לא ברור מה זה. הטכנאית לא דואגת. ואני גם לא, אבל קצת כן. זקיק מוביל, גדול ויפה, בצד שמאל. לא מזהה זקיקים בצד ימין. אני לא יודעת מה גורם לגוף שלי לפעול כמו שהוא פועל. עד עכשיו היו זקיקים יפים בצד ימין, והפעם אין. אולי זה קשור לעיסוי רחם. אולי לא. אותי מעניין מה זה אומר, אבל מבחינת הצוות כל עוד אין בזה סיכון זה לא מעניין.
אז אני נוסעת הביתה ויודעת שבקרוב אצטרך לנסוע לאסף הרופא.
פעם אחרונה
יש הרבה משקל על ההזרעה הזאת. אם היא לא תצליח, אתחיל טיפולי הפריה. אם היא לא תצליח, העיסוי לא הצליח לרפא אותי. אם היא לא תצליח, אני אחגוג יום הולדת 33 לא בהריון.
אבל, אני לא חושבת שהיא לא תצליח.
בראשון בצהריים, אחרי שידעתי שאני צריכה להיות באסף הרופא בשלישי, התקשרתי לאמא שלי. הצעתי תכנית מנצחת: אמא שלי תבוא לישון אצלי בשני, נתראה אחרי שלא נפגשנו מעל חודשיים, ובשלישי ניסע יחד להזרעה. וכך היה.
בשני בצהריים נזכרתי שלא תיאמתי עת ההגעה שלי מול בת חן. התקשרתי למכון אבל לא היתה תשובה. שלחתי מייל דחוף, וחששתי שבסוף הכל יתחרבש כי לא זכרתי לעשות טלפון בזמן. אבל בשלישי הגענו ובת חן שמחה מאד לראות אותי. הסדרנו את כל העניינים ויצאנו לחכות. אמא שלי גייסה אנרגיות מהעולם ושלחה לי אותן.
כל אותו בוקר הרגשתי מיחושים קלים באזור הרחם. כיווצים, תנועות. לא משהו שאני מכירה, ותהיתי אם אלה כאבי הביוץ שחברות שלי מתארות. בכל אופן כמה שעות אחרי ההזרעה הם נעלמו.
יצאנו מביהח ונסענו להנות יחד. אומנות, אוכל טעים, והחברה שלנו אחת עם השניה. מושלם.
עכשיו מחכים.
