מחוץ לעצמי
היום הייתי בלידה.
לפני חצי שנה בערך, אולי קצת פחות, עמית, שהיא חברה טובה וותיקה שלי שאלה אותי אם אני רוצה ומוכנה להיות בלידה שלה.
לעמית יש חרדה, באופן כללי, והרבה מהביטוי שלה מגיע דרך חרדה מכאב. עד לפני שנה וחצי היא לא דמיינה שהיא תלד אי פעם.
כשגרנו יחד, בהרצליה, מידי פעם עמית היתה צריכה לעשות בדיקת דם. אני הייתי מצטרפת אליה כקול ההיגיון וההרגעה. היא היתה נלחצת, עוד כמה ימים לפני הבדיקה, ולא ישנה טוב, ולא רגועה, ורק חושבת על כמה זה יהיה נורא. בבוקר הבדיקה היינו מגיעות למרפאה והיא היתה נשכבת מיד, ובוכה, ומתקשה לתת לאחיות לעשות את עבודתן. כאן אני הייתי נכנסת לתמונה. הייתי מסבירה לעמית שזה קטן עליה, הייתי מסיחה את דעתה, היינו שרות יחד שירים ועושות צחוקים. באחת הפעמים היא היתה בכזה לחץ שהיא אמרה לי- אני לא נושמת. אני לא נושמת, בואי נלך, אני לא נושמת. הסברתי לה בחיוך שאם היא באמת לא היתה נושמת היא לא היתה מצליחה לדבר אלי. איכשהו זה שכנע אותה ונשארנו.
מאז היא עברה כברת דרך, היא התחילה ללכת לבד לבדיקות, היא היתה מתקשרת אלי בסוף הבדיקה ומספרת לי שהיא עשתה בדיקה לבד, בלי להגיד לי! ושהיא הצליחה לא לבכות!
ועוד ועוד היא התחזקה, ולקראת בדיקה כבר היתה מצליחה להיזכר בתחושה שלה בסוף הבדיקה הקודמת, כמה היא מרגישה חזקה ומסוגלת.
לפני שנה וחצי בערך היא החליטה שהיא נכונה להיכנס להריון, אחרי תהליך ארוך שעברה. ולפני 37 שבועות היא נכנסה להריון.
שנגמר היום.
במהלך ההיריון עברנו כל מיני שאלות עם עצמנו, בעיקר כלפי המסוגלות שלי, אם אוכל ואם יהיה לי בסדר ללוות אותה. כל מיני אנשים החוו את דעתם, בעד ונגד, אבל ככל שהזמן הלך והתקרב אני הרגשתי שזה יהיה לי נכון, ושאם זה יעזור לעמית אז אני בעניין.
לפני שבוע וחצי ישבנו לשיחה, עמית, גילעד בנזוגה ואני, כדי שהם יסבירו לי מה אמור להיות בתהליך, וכדי שנציף מחשבות ותחושות לקראת הלידה.
אתמול בבוקר התעוררתי וראיתי הודעה מעמית, מ5 בבוקר. היא חושבת שאולי ירדו לה המים, הם לא בטוחים אז הם נסעו לביהח כדי לוודא והם יעדכנו אותי. ואז עוד אחת משעה אחרי, שהם הגיעו וזה אכן ירידת מים.
תוך חצי שעה כבר הייתי על אוטובוס לירושלים, גילעד אסף אותי ויחד הלכנו אל מחלקת היולדות.
אמרו לנו כבר מראש שלידה ראשונה הרבה פעמים לוקחת זמן, ושכדאי להיערך לזה. אבל האמת היא שזה ממלא את הזמן, לא ממש צריך למצוא עיסוקים.
קצת לפני שהגעתי נתנו לה טבלית זירוז, שהיתה אמורה להתחיל לעבוד תוך 6 שעות. כל ההתחלה היתה הרבה מאד צחוקים, שיחות עם ועל צוות האחיות, התלהבות מהחדר החדש והמרשים, קצת טלוויזיה, מידי פעם איזה ציר בקטנה. נחנו קצת, שלושתנו, בתורות.
בצהריים הגיעה דניאלה הדולה עם תיק מלא בשמנים ועוד עזרים נחוצים ומועילים.
התחלפה לה המשמרת, הצירים הלכו והתחזקו, הפתיחה לא נראתה באופק. נתנו לעמית אפידורל, הגיע רופא מרדים מהמם וישר זיהה שכדי להקל עליה היא צריכה לצחוק. הוא שאל אותה איזו לידה זאת. היא אמרה ראשונה. אז הוא שאל, בלידה הקודמת קיבלת אפידורל?
עמית חייכה והרפתה קצת.
היא היתה מחוברת לצינורית נוזלים ופיטוצין, לצינורית אפידורל, לשני מוניטורים. כשלא הפריעו לה הצירים הפריעו לה הצינורות, אבל היא היתה רגועה, ובטוחה.
הכאב וחוסר הנוחות גברו, והיא התעייפה וכבר לא הצליחה לישון כמו שצריך, אבל לפחות בהתחלה היתה הקלה גדולה על הכאב שלה הודות לאפידורל ולעיסוי שדניאלה עשתה לה.
אחרי הצהריים, כשעוד היתה פתיחה קטנה והכל הרגיש שהוא מתקדם בהילוך איטי, הבנתי שאני עייפה ושכדאי שאנוח. הלכתי לעשות הפסקה אצל חברה שגרה קרוב. ישנתי שעתיים טובות וחזקות, ובדרך חזרה לביהח עצרתי בסופר לקנות קורנפלקס וחלב. המאכל הרשמי של ההיריון של עמית.
תוך כדי שעמדתי בקופה גילעד התקשר להגיד שפתאום הדברים תופסים קצב ושכדאי שאמהר חזרה. אז הלכתי-רצתי חזרה לביהח.
כשהגעתי עמדו סביב המיטה שרון האחות, גילעד ודניאלה. עמית היתה מחוברת למסכת חמצן ונראתה לא בעניינים. הרגשתי מהאווירה שקרה עכשיו משהו דרמטי, ושרון אישרה ואמרה שעכשיו מתאוששים רגע. היתה ירידה בלחץ דם של העובר, תוך כדי ציר חזק.
עמית נראתה חלשה ומותשת, וכל החלק התחתון של הפנים שלה רעד, בלי שליטה. התיישבתי מול הפנים שלה, עמוסה ומוכנה עם שנינויות ובדיחות כדי להניח את דעתה, אבל היא נראתה כ"כ חלשה ומבולבלת שכל מה שרציתי ויכולתי לעשות היה ללטף אותה. היא התחילה לבכות פתאום, אחרי שעבר, המתח ירד והיא היתה פנויה לשחרר.
משם התחיל הקצב לגבור, ולא את הכל אני זוכרת לפי הסדר. הבנתי שבלידה יש שלושה גורמים שצריכים להתקיים:
1. פתיחה של עשרה סנטימטר של הנרתיק.
2. מחיקת צוואר הרחם, דמיינו בלון שמנפחים אותו עד שאין לו יותר את החלק הצר
3. ירידת ראש העובר ל+3. העובר צריך לעבור דרך שני זיזים באגן שנקראים ספינות. קו הספינות הוא ה0, אם הראש מעל זה במינוס, ומתחת זה פלוס. כדי להתחיל ללחוץ ולהוציא הוא צריך כבר להיות מקובע בתוך הספינות.
לקראת 22 בלילה המצב היה: פתיחה של 8, מחיקה של 90% וראש במינוס 1. הוחלט לגייס מאמצים כדי לעזור לעובר לרדת נמוך, מה שעשוי להרחיב את הפתיחה ולקדם את הלידה.
הבעיה היא שבשלב הזה הכאב של עמית היה מאד גדול, הצירים היו חזקים וכל הגוף התכווץ. הרגליים שלה נתפסו והיוו עוד משהו להתייחס אליו בעזרה שניסינו להציע לה. דניאלה לחצה לה על נקודה בכתף שאמורה להוריד את העובר, ואנחנו עיסינו לה את הירכיים ועטפנו אותה במהלך הצירים. התקדמנו לפתיחה של 9, 9 וחצי, מחיקה מלאה וראש ב0. שרון האחות, שסיימה את המשמרת ב23, התבאסה. אנחנו כל כך קרובות, עכשיו אני אלך הביתה אחרי כל העבודה ותבוא אחות אחרת ומיד תקצור שבחים. אבל ברגע האמת, תוך כדי ציר ארוך וכואב, היא הכניסה את האחיות של משמרת הלילה והפקידה אותנו בידיה הנאמנות והיציבות של הילה.
הילה נכנסה ורצתה מיד להקל על עמית. אז במקום להניח לה לשכב על הגב או הצד, היא העמידה אותה על 6, ונתנה לה קצת גז צחוק. לפרקים זה הקל ועזר, לא תמיד.
בשלב כלשהו החזרנו אותה לשכיבה על הגב, וכל הצינורות הסתבכו לה בשיער ומתחת לגב, ואני כבר חששתי שזה יגעיל אותה. אבל היא היתה מעבר לכל זה. היד לא הציקה לה, המוניטורים לא היו שם מבחינתה. היה בזה משהו מרשים כל כך ומעורר השתאות, כמה כוח יש לה שהיא בכלל לא זוכרת ביומיום.
לקראת 1230 עמית הרגישה שהיא חייבת להתחיל ללחוץ, הגוף שלה כואב ושורף והיא חייבת לעזור לעצמה. הילה אישרה שיש פתיחה מלאה ומחיקה מלאה, ושהראש מתקדם בקצב טוב. אפשר להתחיל ללחוץ.
היה איזה רגע, בערך בשלב הזה, שעמדתי קרוב לרגליים של עמית ועיסיתי את הירך שלה. משמאלי עמדה דניאלה ומולי הילה וגילעד. הסתכלתי על עמית, שהתפתלה מכאבים, אבל היתה כזאת לוחמת ומכוונת מטרה, ודמעות עלו לעיני. פחדתי וגם התרגשתי מהעוצמות שהיא מגיעה אליהן. היא נראתה כזאת חזקה.
בשלב הלחיצות החזקות עמדתי מעל עמית, שכרכה את זרועותיה סביב הכתפיים שלי ובכל פעם שהיא הפניתה את האנרגיה שלה למטה הידיים שלה משכו את גופי אליה ואני נאלצתי לעמוד יציבה ואיתנה במקום. היא נשמה חזק ועשתה את כל הקולות שהנחו אותה לעשות, והיו רגעים שתהיתי אם היא מצליחה להתקדם או שהיא מוציאה את כל האנרגיה על הרעשים. אבל הדברים זזו והתקדמו, התחיל לבצבץ הראש. נכנסה אחות נוספת, אתי, כדי לעזור. יחד עמדנו חמישה אנשים סביב עמית, מעודדים ומושכים ולוחצים ואוהבים אותה, והיא כבר היתה כל כך עייפה ומותשת ומיואשת. היה רגע שהילה יצאה ועמית גייסה את כל הכוחות שלה כדי להגיד שהיא חושבת שהיא לא יכולה יותר, וצריכה לעבור לניתוח. (לא זכרתי את זה בזמנו, אבל מסתבר שדניאלה אמרה שיש שלב כזה ושהתגובה הנכונה ביותר היא להתעלם) אז דניאלה התעלמה. וגילעד לא ידע מה לומר כי הוא היה לגמרי בחווית הכאב של עמית, ואני חשבתי שבכל מקרה צריך לשאול את הילה, אז אמרתי שנשאל עת הילה כשהיא תגיע.
אבל כשהילה חזרה היא לא התרשמה, היא אמרה לעמית שצריך לדחוף וללחוץ עוד קצת וזה כבר תכף נגמר.
אז היא המשיכה ללחוץ, ואפילו צעקה כמה פעמים מכאב, והילה מסייעת לראש לצאת, ואתי שופכת שמן וגילעד מחזיק לה יד אחת ואני עוד אחת, ולאט לאט יצא עוד ועוד ראש, וזה באמת היה לא סביר מבחינת הגודל, אבל מסתבר שזה עובד ככה כבר שנים, ואחרי שיצא כל הראש פתאום היתה הקלה קטנה אבל זה לא היה הסוף. ועמית כבר היתה מעבר לכוחותיה, וכמעט לא היה לה איך ללחוץ את יתר הגוף החוצה אבל הילה התעקשה, ואז יצאו כתפיים קטנות וגוף צר וארוך בצבע סגול עמוק יצא ממנה. והרגשתי את אנחת הרווחה הגדולה ביותר, וכל מה שהיא היתה מסוגלת זה רק להגיד תודה שוב ושוב. ואני חשבתי שזאת חייבת להיות עבודת צוות, אי אפשר לבד, ושהיא היתה כזאת גיבורה ויפה ואדירה.
מיד חתכו לו את חבל הטבור, והוא בכה קצת, ואחות אחת לקחה אותו הצידה וניקתה אותו והפכה אותו לצבע של תינוק. ועמית נשמה. והגוף שלה רעד. והיא הרפתה. אחרי כמה דקות הגישו לה חבילה קטנטנה ועטופה. תינוק יפיפה (באמת יפה, לא מעוך וחייזרי כמו רוב התינוקות).
עמית הסתכלה עליו והיתה בהלם. היא לא הצליחה לחבר בינו לבין חווית הלידה. גם אני לא. היה בזה משהו כל כך אחר. הלידה היא מהלך של הפרדה, של תלישת חלק מתוכי, חלק, שהוא קיים ומוחשי אבל אין לו צורה, לא רואים אותו. ופתאום התינוק הזה הוא שלם ויפה וקיים. קשה להאמין שזה אותו דבר בעצם.
בתוך עצמי
זאת חוויה מאד לא פשוטה, ללדת. ככה זה נראה לפחות, כשאדע על בשרי אני מבטיחה להפריח מיתוסים. אני חושבת שהיא לא פשוטה כי היא מותחת אותך עד קצת גבול היכולת שלך, ועוד קצת, גם מהבחינה הפיזית, וגם מהבחינה הרגשית. את בכאב ואת נדרשת לזרום איתו ע"מ ליצור עוד כאב ע"מ לשחרר אותו. את בכאן ועכשיו של התשישות ואת נדרשת להיות כל הזמן גם צעד קדימה וצעד הצידה, את והתינוק. אולי זה המשמעות של אמהות, חיים תוך כדי ריקוד..
מתישהו במהלך ה20 שעות שהיינו אתמול בחדר הלידה, אני ועמית דיברנו על זה שאחרי הדבר הזה, שהוא חוויה ועניין ענק בפני עצמו, בעצם הם חוזרים הביתה עם תינוק. זה לא כמו לשבור יד ולהסתובב עם גבס לאיזה תקופה ואז להוריד אותו ולחזור לעצמך. היה את ההיריון, והוא היה כל מיני דברים, ומצד אחד ברור שהוא זמני ומצד שני כבר מתרגלים למשהו וכל מה שאת מצליחה לדמיין זה שהוא ייגמר מתישהו ואז הכל יהיה בסדר שוב.
ואחרי שלקחו אותו לתינוקה הבוקר, ודניאלה נסעה, אמרתי לעמית - יא, את אמא.
זה מטורף והזוי בעיני כמה את נערכת ומתכוננת לדבר הזה, ובסוף זה עדיין מגיע כהפתעה, כמשהו אחר ממה שהתכוננת אליו.
אני חושבת שיש משהו יפה בלידה. יופי שהוא לא כנוע, יופי שהוא כועס ועוצמתי. יופי חי. כל האיברים בגוף מתגייסים, כל האנשים מסביב מצטרפים, כל האווירה עוטפת. אתמול רקדנו מסביב למיטה של עמית, מחליפים תנוחות ביחס לצרכים שלה, פעם זה פה ופעם זאת שם. והיא ידעה להיעזר בנו ולשאול, וגם לכוון אותנו בחדות למה טוב לה ומה לא. זאת לא משימה שיש לבצע לבד.
היו רגעים אתמול שפתאום לא הייתי בטוחה שאני אעמוד בזה. ואז היו רגעים שתהיתי אם הסף כאב שלי דומה לזה של עמית. אם אני אצליח לעשות הכנה מתאימה לי. אם יהיה לי את הכוח למשוך. והבנתי שכל המחשבות בסופו של דבר עסוקות בלמצוא את הדרך לעשות את זה. ואין אף שאלה ללא תשובה. הכל אפשרי. הכל ייתכן.
החוויה אתמול גרמה לי להרגיש מאד חזקה. גם כאשה בת נשים, שמרגישה את דרכה בעולם, שרגישה ונזהרת וגם שלוחצת וצועקת, שמבינה בעומק מה זה כאב ויודעת שהוא לא מחסום אלא רכיב. וגם באופן אישי זה גרם לי להרגיש מאד חזקה. כי עמית הזמינה אותי לקחת חלק במשהו מאד פגיע ואינטימי וקשה שהיא עברה. והחוזק שלי היה נחוץ עבורה מאד.
אני מרגישה שיציאה מתוך עצמי ולתוך מישהי אחרת הוא צעד משמעותי מאד בריקוד שלי לקראת הורות.
בתקווה שבשבוע הבא כבר יגיעו תוצאות הפאפ ואתקדם.
