מהרגע שיצאתי מבידוד אני מקפידה על מסיכה. בכל בוקר אני עוטה אותה על צווארי, כמו שרשרת. ובכל מפגש עם גורם חיצוני היא מכסה את פני.
היציאה עצמה מהבידוד היתה ישר למים העמוקים, או יותר נכון למי הביוב. יצאתי בשבת אחהצ ומיד הלכתי לטפל בתקלת ביוב אצל חברים בקיבוץ. אחרי כמעט שלוש שעות נחלתי הצלחה. והתייבשתי.
אחרי זה היה שבוע אינטנסיבי, שכלל חתונה (בה הייתי עם מסיכה במשך 7 שעות ברצף, מסיכה חגיגית שתפרתי במיוחד למאורע), שיעור נהיגה ראשון (!), שבעה ועוד שלל עניינים.
וכמובן שהווסת הגיע בשמחה ובכאב, וסימן התחלה חדשה.
בשבוע שעבר עשיתי בדיקת קורונה רביעית, שיצאה שלילית, ובאופן כללי אני בנסיון מודע להימנע ממזמוזים כאלה ואחרים ושמירה על מרחק טיפתי.
לו"ז החזרה
יום למחרת קבלת הווסת עליתי למרפאה, שם התחילו לי מעקב. הייתי אחרי חתונה, מעט שעות שינה, ועוד קצת עפופה באדי הבידוד, והחוויה היתה מסוימת.
בצהריים התקשרו להגיד לי להתחיל לקחת כדורים, בקטנה ממש לעומת פסטיבל הזריקות הקודם.
ולחזור למעקב אחרי שבוע וחצי.
אז במשך שבוע וחצי לקחתי כדורים, שלוש פעמים ביום, ובראשון האחרון עליתי למרפאה למעקב נוסף. רירית הרחם שלי היתה עבה ויפה, כך אמרה ליאורה הטכנאית.
לעומת זאת, יאנה התקשתה למצוא לי וריד. הווריד הפעיל שלי ביד שמאל התעייף ככל הנראה, ואחרי דקירות וחיפושים היא התחילה לטייל באצבעותיה על הזרוע שלי בחיפוש של מקום אחר. אני מיד הקשחתי ונלחצתי, בעיני רוחי דמיינתי את אנג'ליקה, האחות שלי במכון שרת לפני עידנים, מצקצקת בלשונה כשהיא לא מצליחה למצוא לי וריד. דמעות מילאו אותי והסבתי את מבטי. בסוף, בכאב, היא הצליחה למצוא וריד פעיל ולמשוך דם לשביעות רצונה, ואני שוחררתי כשידי חבושה.
חזרתי הביתה מותשת ומתרגשת וחיכיתי לטלפון שייתן לי וודאות לגבי המשך השבוע.
ואכן, בצהרי אותו יום התקשרו להגיד שאני צריכה להתחיל לקחת את הנרות שוב, וברביעי עלי להתייצב להחזרה. את השעה המדויקת יבשרו לי ביום שלישי.
בשלישי חיכיתי ואף טלפון לא הגיע, וב1530, ממש לקראת סגירת המרפאה התקשרתי אני. אבל לא היתה תשובה. והלוז שלי לרביעי נותר תעלומה.
אז ברביעי על הבוקר התקשרתי לשאול, ואמרו לי לבוא ב14. לא, לא צריך להביא שום דבר. כן, לאשפוז יום. לא צריך לצום, להיפך. ולקראת ההליך אצטרך לשתות הרבה.
יאללה.
מים ותותים
אני מגיעה לאשפוז יום בעשרה ל14, ופרידה האחות מפנה אותי לקבלת חולים כדי לקבל מדבקות. זה משהו שכבר למדתי על בתי חולים, מדבקות זה המטבע שלהם. הדרך היחידה להתקדם בתוך בית החולים הוא בתמורה למדבקות. באשפוז זה כמו לשים פקדון. את כל המדבקות שלי פרידה מחוררת ומכניסה לתיק, ובפועל משתמשת רק בשתיים או שלוש מתוכן.
אני עונה על כמה שאלות, ומופנית לתא. עלי לשבת על כורסא ולא לגעת במיטה כי זאת המתנה קצרה יחסית. ולא היו רוצים להחליף גם את המצעים במיטה בגללי. שחף שבאה איתי מקבלת כסא משלה ואנחנו יושבות. פרידה מזכירה לי שעלי לשתות הרבה כי השלפוחית שלי צריכה להיות מלאה. אז אני ממלאת ומרוקנת בקבוק אחר בקבוק. ובינתיים הזמן עובר ועוד לא קוראים לי לבוא. ב1445, אני כבר עומדת להתפוצץ, ואני מבקשת מפרידה רשות ללכת להשתין. היא מאשרת לי מכיוון שאין לה מושג מתי יבואו לקרוא לי. אז אני משתינה ומיד אח"כ חוזרת למשטר המים.
בערך ב1530 ד"ר מירי גודין, בשמלה ורודה ונעלי עקב שחורות, ומעל אלה חלוק חדר ניתוח כחלחל, מגיעה לעדכן אותי שממש עוד כמה דקות אכנס. אני מתכוננת, ומחזיקה חזק את השלפוחית שלי, שמלאה באופן מסוכן.
כמה דקות אחרי, הילה האחות מגיעה לקחת אותי ואנחנו הולכות יחד לחדר הניתוח. שם אני מורידה את התחתונים ומתיישבת על המיטה, בקושי רב. נמצאות שם יחד איתנו ד"ר גודין ועוד רופאה, מהמעבדה, שצריכה לחתום על מסמך אישור כלשהו. אני מדקלמת את שמי ומספר התז שלי בפעם הלא יודעת כמה, ומתחילות.
אני שוכבת על המיטה, רגלי פסוקות, משתדלת להחזיק חזק את פתח השלפוחית ורגישה לכל תנועה. מסביבי ד"ר גודין והילה מארגנות ציוד. ספקולוס, צמר גפן, מתושים, מכשיר אולטרסאונד. אני שואלת אם אוכל לראות את העובר, ודר גודין מחייכת מבעד למסיכה ואומרת 'ודאי! תסתכלי במסך פה משמאלך'.
ואכן, על מסך טלוויזיה שתלוי על הקיר אנחנו רואות לפתע את שמי, ואז הצילום משתנה ובמרכז המסך מופיע גבשוש קטן ואפרפר.
וואו, כמה שהוא התפתח מהבוקר! קוראת ד"ר גודין בהתפעלות. אני מתמלאת גאווה והתרגשות, ומנסה לנסח לעצמי כמו מה זה נראה. עדשת המיקרוסקופ משנה פוקוס והגבשוש נעלם, ובמקומו מופיעה צינורית גדולה שככל הנראה שואבת אותו לתוכה.
ד"ר גודין מכניסה את הספקולוס ואני בסבל ממש, היא משדלת אותי להרפות אבל אני ממש לא רוצה לעשות עליה פיפי.
מסתבר שעניין השלפוחית המלאה אמור ליישר את הרחם, ולסייע בראות טובה יותר.
בסוף אני מצליחה להיות רפויה במידה הנכונה, ותנו לי לומר לכם שזה ממש לא פשוט. בטח כשבמקביל ללחץ הוואגינלי יש גם את מכשיר האולטרסאונד שהילה מצמידה לי לבטן התחתונה. אבל אני עוצמת חזק את עיני ונושמת נשימות מדודות ורואה בעיני רוחי את הגבשוש.
ד"ר גודין מכריזה 'אנחנו מוכנים!'
ואני אוטומטית מתקנת אותה ל'מוכנות. אנחנו רק נשים כאן'
היא צוחקת ואומרת, נכון. זה כבר יותר ויותר נדיר למצוא גבר בסיטואציה הזאת.
ואני חושבת כמה זה מגניב שרפואת נשים נמצאת אצל נשים.
הצינורית עם העובר מוגשת לרופאה ובעזרת ההכוונה מהאולטרסאונד היא מחדירה לי אותה לתוך הרחם.
זהו, סיימנו. רק נוודא שאכן יצא ושהצינורית ריקה.
את יכולה להתלבש ולקום.
היא מתחילה לכתוב לי מכתב שחרור ואני מתלבשת ועומדת לצידה, מרקדת מצד לצד.
אם את רוקדת כי את צריכה פיפי אז לכי תעשי ואני אביא לך את המכתב, היא אומרת, ואני כמעט רצה החוצה מהחדר.
במכתב השחרור כתוב שהופשר, שרד והוחזר עובר אחד. אני צריכה להמשיך עם הנרות פעמיים ביום, עם הכדורים שלוש פעמים ביום ולהתייצב לבדיקת הריון עוד שבועיים.
בבטן שלי יש עובר. שזה כבר יותר ממה שהיה בכל השנה האחרונה. נראה כמה יגדל, ואם יקלט, ואיך ארגיש.
בינתיים גיליתי מה הוא הזכיר לי, הגבשוש הקטן.
תות עץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה