שבוע לאחר מכן אני חוזרת להר הצופים, גם הפעם נוהגת בכוחות עצמי.
הפעם, עם זאת, בשלב מוקדם בדרך אני מבינה שלא לקחתי איתי משהו לאכול, וחבל, כי אוכל מרגיע בחילה..
כן כן, אני מרגישה בחילות. לא כל הזמן, ולא באופן משתק תמיד, אבל הן בהחלט נוכחות.
תוך כדי שהן תוקפות אותי אני מנסה להתרכז כדי להבין מה בעצם אני מרגישה תוך כדי.
קודם כל בצוואר, ובגרון. איזו נפיחות. איזה גוש שקשה לבלוע. חוץ מזה קצת יותר נמוך, נגיד בצלעות. לא בדיוק כיווצים, יותר כמו תנודות. כאילו האזור מתחת לצלעות מחובר בחוטים לגוש בצוואר שמניע אותו כמו מטוטלת. ומתחת לזה בבטן, מאחורי הפופיק, איזה נשימה, אם אפשר לקרוא לה ככה. אני מדמיינת נמר או אריה שנושמים ונוהמים. בתוך הבטן שלי. משהו רועש ולא נעים..
עכשיו, הבחילות האלה, אם אני מרחיקה את מבטי ובוחנת אותן כמכלול- הן בעצם חוסר הלימה של תנועה פנימית ותנועה חיצונית. כמו מחלת ים. ומה שמרגיע אותן הרבה פעמים, גם אם באופן רגעי בלבד, הוא או לאכול, להכניס משקל, ובאופן ספציפי יותר קר, או מלוח ולימוני, או מתוק.. או גזים. סודה עם לימון, קולה.. נורא. כל הניסיון שלי (עאלק) לשמור על בריאות תזונתית מסוימת הלך לעזאזל.
כמובן שזה לא הכל, יש עוד מימד משמעותי שמתווסף ומקשה. אם אני לא מפסיקה לאכול, כי בעצם זה מה שמרגיע את הבחילה, אני נתקפת בקוצר נשימה נורא, הבטן שלי כואבת כאילו הייתי ילדה שלא אכלה שבוע ועכשיו בולסת חסרת הכרה, ואני לא מסוגלת לזוז, או לעמוד, או להיות בכל תנוחה שהיא לא לשכב הכי מתוחה שאני מסוגלת.
זה איזון מאד עדין.. ואני עוד לומדת אותו.
בכל אופן, שבוע אחרי אותה שקית קטנה היה לי אולטרסאונד נוסף. במהלך השבוע קצת פחות חששתי, אבל לכל אורכו קפץ לבקר אותי מידי פעם הפחד והניח בראשי מחשבות שאולי הפעם לא יהיה כלום על המסך.
ואולם, נכנסתי לחדר, עם טלפון כדי לצלם בווידאו את הפלא, ונשכבתי על המיטה.
הטכנאית הכניסה את המכשיר (משום מה אני לא זוכרת איך קוראים לו) ופשפשה קצת בפנים, עד שנחתה על מראה יפיפה.
העיגול הלבן שבתוכו השחור כבר יותר גדול. ובתוכו מה שנראה כמו שתי צורות עגולות צמודות זו לזו. אחת עגולה יותר, והשנייה מוארכת ואליפטית, ודומה שהיא זזה כולה הלוך ושוב, הלוך ושוב. מיד שלפתי את הטלפון וצילמתי את היופי הקטן הזה, שאורכו קצת פחות מחצי סנטימטר. פועם. חזק.
מה זה! קראתי, היא פועמת!
כן, יש דופק יפה וחזק! הטכנאית אישרה, ומהר מאד שלפה החוצה את המכשיר ומיהרה למלא נתונים ולהדפיס תמונה.
אני מתקשה לתאר לכם את התחושה. זה נפלא, לדמיין שבתוכי הולך וגדל משהו חי! מישהו. מישהי.
אני נעה בחלל כמו תמיד רק שבתוך הגוף שלי, שנראה רגיל, בעצם קורה משהו נהדר!
הטכנאית כתבה שביחס להתפתחות ולגודל, אני בשבוע 6 פלוס יום (מבירור מעמיק התברר שזה בעצם היום הראשון של שבוע 6).
התיישבתי אצל אלישבע האחות, שמאד שמחה לראות אותי ואת הנתונים שלי, והיא אמרה שעלי לחכות לפגוש רופא, כי היום משחררים אותי מהמרפאה ואני חוזרת למרפאת נשים רגילה להתחיל מעקב הריון.
יא אללה. אני! הריונית רגילה!
שחרור
ב40 הדקות שנותרו עד שיהיה רופא פנוי, שי ואני הולכות לאכול משהו. בכל זאת, לא אכלתי עדיין...
אנחנו חוזרות ומחכות, וכמה דקות מאוחר יותר מגיעה ד"ר גודין, עם תספורת חדשה ונפוחה אף יותר מלפני כן, הפעם לבושה בירוק מתחת לחלוק ביה"ח. היא אומרת שמי שישחרר אותי הוא הרופא הכי חמוד במרפאה, אלעד. והנה מופיע אלעד, שמפתיע אותי עם השם הזה. בחור צעיר, שחום, נבוך וחדש בתחום, או כך זה נראה.
אנחנו מתיישבות אצלו במשרד והוא מנסה להבין אילי פרטים בדיוק הוא אמור למלא במחשב, ואילו בטופס המודפס. שואל אותי שלל שאלות. אני שואלת אותו כמה זמן הוא כבר בהתמחות הזאת, והוא מספר בגאווה מסוימת שזאת השנה השביעית ואחרונה שלו. יש לו מבטא קל, ולא ברור. אני מנסה בראש שלי לנחש, מה המוצא שלו, או מאיפה הגיע.
הוא מדבר עברית טובה אבל פשוטה. הוא כותר בעברית כמו שסבתא שלי, שעלתה לארץ כאמא לשני ילדים, היתה כותבת. מצד, שני באנגלית הוא כותב בקלות ובמהירות. אוקי, עולה. ולמרות שחלפה לי מחשבה שאולי הוא ממזרח העיר, אני פוסלת אותה כי המבטא לא ערבי, והשם אלעד....
הכל מאד מרגש ובאותו זמן לוקח נצח.
אני מסתכלת וקוראת את הדברים שד"ר אלעד כותב, ומידי פעם הוא מוסיף לי פרט מידע שאני חשה כי לא היה צורך להוסיף, כי זה לא רלוונטי לי כמטופלת. אולי, אם הייתי מחליטה ללמוד עכשיו רפואה ואז להתמחות ברפואת נשים וספציפית בפוריות, הייתי מגיעה עם יתרון מסוים...
אבל הוא חמוד, וקופצני, וחייכן מתחת למסיכה. רופאה אחרת נכנסת והוא מחליף איתה כמה מילים, ופתאום צוחק צחוק נהדר. מלא, ילדי. הלוואי שהייתי רואה את הפה שלו צוחק. הרופאה יוצאת, והוא מסביר לי הסבר לא מובן- פשוט הייתי בחופשה עכשיו כמה ימים.
אני לא יודעת מה לענות על זה, ובאותו זמן שאלות בתוכי בוערות- ומה קרה בחופשה?! הרופאה ההיא גם היתה שם?! איך הצלחת שיהיה לך הומור פנימי איתה אם היית בחופשה לבד??
ואז אני מבקשת שיאמר לי מה הוא תאריך הלידה המשוער שלי. והחישוב מתחיל..
תחילה הוא מנסה לאסוף את הנתונים שיתנו לו את התשובה: מתמ התחיל המחזור האחרון (17.8). מתי היתה ההחזרה (2.9), בן כמה היה העובר שהוחזר (5 ימים). את חישוב הנתונים הוא עושה לאט בצורה שאני מתקשה להבין, בעיקר כי לא ברור לי מה החישוב שעשה. אבל זה לקח מלא זמן. בסוף הוא חישב, שבעצם ההתחלה של 40 השבועות היתה ב26.8. לא ברור לי למה, אבל בהתחלה כשהוא אמר לי שזה ה26 לאוגוסט כמעט צחקתי. נשמה, אני לא אהיה בהריון שנה. בוא.
אבל אז אנחנו מבינים אחד את השניה. וברגע שיש לו את הנתון הזה הוא רק צריך להכניס אותו לאפליקציה מסוימת ואדע את התאריך המשוער שלי. אבל, בדיוק הטלפון שלו עושה בעיות.. אז הוא צריך להוריד מחדש את היישומון. בינתיים כבר הצלחתי לנחש מאיפה הוא וכדי לוודא אני שואלת.
אני מבומביי, מהודו, הוא עונה ואני מאד מרוצה מעצמי שהבנתי לבד. 5 שנים בארץ. ירושלים אינטנסיבית, קשוחה. אבל עכשיו נחמד, הוא גר ברחביה. זה אחרי דירה בקרית יובל ובגבעה הצרפתית. בעיקר הוא אוהב לצאת לתל אביב בסופשים. כן, עכשיו עם הקורונה הכל קשה יותר. אבל בגדול הוא מאד נהנה..
יפה. האפליקציה ירדה! והתאריך המשוער שלי הוא: 11.6.2021
שלושה ימים אחרי יום ההולדת שלי.
אחרי שפינינו את זה, ד"ר גודין נכנסת כדי לראות מה לוקח כ"כ הרבה זמן, ומנחה את ד"ר אלעד על מה לחתום ומה לא מעניין. אני מודה לה מקרב לב ונראה שגם היא מתרגשת מהמעמד. ד"ר אלעד חותם, אני שואלת כמה שאלות, וזהו. אני משוחררת. עלי למסור לרופא שלי את המכתב. ונתראה ביוני, כשתבואי לבקר.
וכך אני מסיימת לעת עתה את החלק שלי במרפאת הפוריות הר הצופים בירושלים.
ובהתרגשות רבה אני עוברת הלאה אל השלב הבא בתהליך שלי: לחכות. שוב.
איך זה תמיד רק לחכות? למה שום דבר הוא לא אינסטנט?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה