הרבה זמן לא כתבתי. לא התפניתי לכתוב, כי הייתי עסוקה בלנסות לברוח מעצמי, מה שיצר אצלי תסכול אל מול עצמי, ועימות, ואז שוב התרחקות.
תהומות היאוש
דניאלה התקשרה איזה יום אחרי המעקב של אותו בוקר. היא אמרה לי שהיה ביוץ, ושההורמונים לא עלו כמו שצריך, ביוץ לא מוצלח. אין מה לעשות הזרעה עם ביוץ כזה. ובמחזור הבא נתחיל זריקות, וננסה שוב.
אני חושבת שמאז שהתחלתי זה היה החודש הכי קשה שהיה לי. הרגשתי מרירה וחמוצה. זרה מעצמי, מרוחקת. צרה מלהכיל.
הרגשתי שאין לי כוחות לשמוח משום דבר, שאין לי כוח להקשיב לאף אחד אחר, שלא בא לי לדבר על זה ושאף אחד חלילה לא יגיד לי 'לא נורא, זה יבוא'. זה כן נורא. זה כן נורא שזה עוד לא קרה, שאני לא יודעת למה, שהגוף שלי בוגד, בי..
כמה אמון צריך שיהיה בתוכי, בין כל החלקים שמרכיבים אותי כדי שלא כל דבר יפריד אותנו ויעורר תחושות של בגידה.
זה הרגיש כמו חודש כ"כ ארוך. הרגשתי את עצמי נסגרת כלפי העולם, מתכנסת בתוך עצמי למרות שגם שם היה לא נוח. הרגשתי שאני סופרת את השניות עד שהוא ייגמר.
עניין מעניין נוסף הוא שלא הרגשתי שזה הסוף. אלא הייתי בבור. עמוק בתוכו והוא היה חשוך וקר אבל ידעתי שהוא בור, והתחתית שלו מוצקה וכמו שנכנסתי אליו ככה גם אצא.
לספור עד 10
קראתי פעם שכשמחכים שמשהו יעבור לפעמים עוזר לספור בכמויות קטנות. לדוגמא, קל יותר לספור עד 10 עשר פעמים מאשר לספור עד מאה. משהו בלסיים את הספרה 10 ולהתחיל שוב מ1 עוזר להתקדם, עוזר לשמור על איזה אורך רוח. ככה אני מרגישה את המחזורים שלי. כל אחד מהם לוקח אותי לכל מיני תהומות ומחשבות, אבל כל מחזור שמתחיל מתחיל מ1. נותן הזדמנות חדשה. רעננה.
כשקיבלתי ווסת אחרי המחזור הקודם, וידעתי שמתחיל משהו חדש, הרגשתי איך הקושי שהצטבר בי משתחרר ונפרם, מפנה מקום לנסיון חדש.
התחלתי מעקב, הפעם עם זריקות גונל-פ, שאני כבר לא זוכרת בדיוק מה זה עושה, אבל זאת מחט שדומה לאוביטרל ואני צריכה להזריק לעצמי מידי ערב.
החוויה של להיות כרית סיכות בידי עצמך היא אחרת וקצת יותר נסבלת מאשר להיות כרית סיכות של מישהו אחר.
אז במשך שישה ימים הזרקתי לעצמי את החומר, וביום השביעי הזרקתי אוביטרל.
הבוקר נסעתי לאסף הרופא, עם עדי אהובתי. שהיתה הנוכחות הכי מחזקת ומעצימה שיכולתי לבקש.
בת חן המהממת אמרה לי שנמאס לה לראות אותי ושאנחנו צריכות להיפרד כבר, ויעל צחקה שאני מסיימת לה את כל הזרעונים. צחוקים על הבוקר.
אח"כ ישבנו ועדי הזכירה לי שאני מוכנה, נכונה ומבקשת. שאני לא בשליטה. שאין לי מושג מה הולך לקרות ומי יבוא, אבל אני פותחת את הלב ואת האיברים כדי לעשות מקום. ואני הוספתי בראש, שלי שאני באה באהבה, שאני מוקפת באהבה, שאני ביחד, שאני שמחה.
אני מתחילה את הספירה האיטית עד 10. לא יודעת אם זאת הספירה האחרונה או שתבוא עוד אחת אחריה. אבל אני מוכנה ומבקשת. 2...3...
סיכום עשור
את הפוסט הראשון של הבלוג כתבתי לפני 10 חודשים בדיוק. לא חשבתי שכאן אהיה. חשבתי שמרוב רצון אכנס להריון מהר מאד, והבלוג יהיה בעיקר סביב ההיריון והאנקדוטות של הורות יחידנית בקיבוץ.
והנה אני, כבר כמעט שנה בתוך הדברים, בתוך הבדיקות והשאלות והנסיעות והרופאים, כבר יותר מחצי שנה של ניסיונות ואכזבות וגדילה, ואני עוד לא בהריון.
בסנסקריט אומרים שאין כשלונות בחיים, רק, שיעורים.
ואני כל הזמן לומדת. כל הזמן חווה את עצמי אחרת, דומה ושונה. כל פעם רואה משהו חדש בצורה חדשה.
בצוות בית אנחנו עוסקים במושג השתנות, ואני משתנה ללא הרף. בלי לזוז כמעט. אבל אני עולה ויורדת, מתמלאת ומתרוקנת, מתחממת ומצתננת. תכלס, אני שמחה שאני בת הלוויה של עצמי. כי אני אוהבת את עצמי. אני מקבלת, ומעריכה, מוקירה את עצמי. וזאת תחושה מאד נעימה.
וגם, אני שמחה שאני לא לבד. יש סביבי ואיתי כל כך הרבה אנשים שאכפת להם, שרואים אותי, שחושבים עלי. שמקבלים אותי בטוב וברע, ששמחים עלי בלי לרחם עלי. וזאת תחושה מאד נעימה.
אמשיך לעדכן
