חוסר המשמעות כמניע
במוצאי שבת בסוף שבועיים ארוכים מאד, שבהם הצלחתי ממש עד, הרגע האחרון להיות בשהות, בהווה, ולא לחשוב על מחר, התחיל לי שתן דמי. זה לא בהכרח אומר כלום, אמרתי לעצמי כל אותו ערב. לפנות בוקר המחרת, בערך רבע שעה לפני שהשעון צלצל, התעוררתי והלכתי לשירותים. קיבלתי ווסת.
כלומר כן הרגשתי כלום. הרגשתי ריקנות. את הרגע שאחרי הנשיפה, כשהריאות ריקות והגוף מובס.
אח"כ הרגשתי כעס. הגוף שלי בוגד בי. מה לא בסדר? אני כ"כ רוצה את זה, אני כ"כ מתאמצת. כל הפרמטרים הוחלפו מלבדי, אז הבעיה היא בי.
אח"כ חשבתי שאין לי כוח. שאני מתבאסת שאני לבד בזה, שאין לי רזרוות רגשיות שיאפשרו לי להיכנס לתהליך של שנים לבד. שהלוואי שלא הייתי צריכה להיות אקטיבית בכל רגע נתון בשביל שזה יקרה, אלא יכולתי לחכות ושדברים יקרו מעצמם.
אח"כ חשבתי סוג אחר של אין לי כוח. בא לי להישאר במיטה. לשתות שוקו. להפסיק לקחת חומצה פולית. להתכרבל.
אח"כ רציתי לבכות. זה מבאס אותי. זה מוחץ אותי. זה מייאש.
אני לא רגילה להכניס את עצמי למצבים שאני לא יודעת איך לצאת מהם. ופה, אין לי ברירה אלא לשהות ולחכות בתוך האפלה של הלא נודע.
באמת אין לי כוח.
ואני לא מבינה למה זה לא עובד.
אם הגוף כ"כ רוצה, וכל חודש מעביר את עצמו את הסרט הזה, שנקרא המחזור החודשי, ומכין את עצמו לקראת הריון, אז למה זה לא עובד?
אבל גירדתי את עצמי מהמיטה ובכעס של כל המחשבות התארגנתי ועליתי למעלה לפגוש את תמר.
כשיצאנו משער הקיבוץ השמש התחילה לזרוח, ופס ורוד ניאון חצה את השמיים. לא הצלחתי להתעלם מהיופי. תמר שאלה אותי מה יש וסיפרתי לה. אמרתי שאני מבואסת, והדמעות הרשו לעצמן לצאת. שתיים שלוש, דמעות וסוגרים מחדש. זה לא מועיל כרגע.
במהלך הנסיעה היום התבהר ועלה, והעיניים שלי הראו לשאר הגוף והרגש שהלילה כבר לא, ושיש יופי וחום וצחוק בעולם. רצף של שירים גרועים בגלגלצ אפילו הצליח להוציא ממני תגובה.
במרפאה נפגשתי עם ד"ר בן שטרית. שהיה כהרגלו.
הוא אמר לי, אני מבין שאותך זה מבאס ומלחיץ, אבל מזווית רפואית אני לא מתרגש. את עמוק, בתוך הסטטיסטיקה.
ואז הוא התחיל לדבר על זריקות, שתומכות בפיתוח זקיקים, שמאריכות את הביוץ, שהסיכונים שלהם זה ריבוי עוברים וגירוי יתר, אני לא יודעת מה זה אומר.
ואני לא יודעת בדיוק למה אבל אמרתי לו שלא הפעם. הפעם אני רוצה לנסות עוד אחד טבעי, ואם זה לא יצליח נעבור לזריקות.
חזרתי הביתה והמשכתי להיות מדוכדכת, אבל ככל שהיום כבר עוד דברים קרו ואנשים שדרשו את תשומת הלב שלי גם הסיחו אותי מעצמי, ובלילה הלכתי לישון כשאני מרגישה יותר טוב.
אל הבוקר למחרת קמתי עם הודעה משמחת מאד, שחן ואסף הפכו להורים. אחרי הרבה מאד ציפייה לבואה של קשת, לימים דרור. הצרות שלי נדחקו הצידה ואפשרו לחיים להיות.
שבוע אחרי, בראשון, עליתי שוב למרפאה, כמו חיילת. מתורגלת, משומנת, ובתחושת אין ברירה. אני חייבת להיות אמא מתישהו. איכשהו. ואני לא יכולה להפריע לעצמי.
התחלתי את הסבב החמישי.
היום דרור בת שבועיים, ובלילה ענת אהובתי ילדה, והשבוע אסע לאסף הרופא. אעדכן
