יש שני סוגים של ניגונים- שמח ועצוב. עד עכשיו הורגלתי לשמוע ולזהות את הניגון העצוב, זה שמתלווה לבשורות לא טובות, לתוצאות שליליות. המילים מתנגנות כלפי מטה. את השם שלי מושכים, ואת ה'רן' בסוף אומרים בחצי טון יותר נמוך. ככה דניאלה היתה מנגנת את השם שלי בכל הפעמים שהתעקשתי לעשות בדיקת דם למרות שכבר ידעתי את התשובה.
ביום רביעי בצהריים ישבתי במשרד עם נועה וניסחנו מסמך, מה קורה אם כל הצוות שלנו נכנס לבידוד בבת אחת. פתאום טלפון.
אני מחברת את האוזניה, שומעת את הלב שלי פועם באוזניים, בחדר, בעולם. הכל זז לאט. אני מתה מפחד.
מתה.
אבל אני נושמת עמוק, ובאיזשהו מקום מזכירה לעצמי שעם הכל אני אמצא איך להתמודד, ועונה.
הלו?
מהצד השני, אורה האחות. מנגנת את השם שלי בטון גבוה וקליל, שרק הולך ועולה בסיומו.
עוד לפני שאני מצליחה לעכל מה אני שומעת, בניגון שלה, היא ממשיכה ואומרת
את בהריון.
את בהריון
א ת ב ה ר י ו ן
בשלב הזה נועה תופסת אותי, ואני אותה, ואנחנו בוכות ואני לא מבינה מה קורה לי ואני אומרת לאורה- אני לא מאמינה
והיא אומרת לי, למה לא?
ואני עונה את המרירות ואת האמונה שמציפות אותי- כי עד עכשיו קיבלתי רק תשובות שליליות.
אורה ממשיכה ואומרת שהבטא שלי מאד גבוהה, שזה ממש טוב, ובעוד שבוע אני צריכה לבוא לאולטרסאונד.
אנחנו מנתקות את השיחה, נועה ואני מתחבקות ובוכות עוד קצת, ונועה שואלת אותי מה בא לי לעשות.
להתקשר לאמא שלי, אני אומרת.
אמא שלי כמעט מתפוצצת מרוב שמחה, ומתחילה גם היא לבכות. (זה הולך להיות מאפיין של מרבית הסיפורים, שתדעו..)
ואני מרגישה כמו מרשמלו.
רכה, מרחפת, לא מחוברת למציאות.
זה כל כך מוזר. אני מרגישה פיזית אותו דבר בדיוק כמו שהרגשתי בבוקר. ואתמול. ועכשיו למציאות הזאת, של להרגיש רגיל, יש כותרת חדשה. שהיא כרגע ההבדל היחיד.
ואני מוצאת את עצמי תוהה מתי יתחלפו התחושות וארגיש משהו חדש.
ואני מחייכת מלא.
לא מעוניינת להפסיק.
לא מתנצלת, לא פוחדת.
אני לרגע מתלבטת עם נועה למי מספרים מתי. היא טוענת את מה שגם אני חושבת, שנכון לספר למי שמעורב, ושבמידה וחלילה יקרה משהו יהיה איתי בהתמודדות הזאת.
שזה לא כולם, ללא ספק.
אבל כמו שאצלי כל הדברים מונחים על השולחן, גם במקרה הזה המעגל התמודדות המצומצם שלי לא כזה מצומצם. ואני מוצאת שיש די הרבה אנשים שמתחשק לי לספר להם כבר עכשיו.
אני משתדלת להתאפק, ולא רק להגיד לכל מי שחולף על פניי, אבל אני מרחפת. אולי הם רואים.
היום שאחרי
בחמישי בבוקר אני קמה סופר מוקדם ונוסעת לבית שאן. יש לי טסט!
אני צוחקת שאת כל הביצים שלי שמתי בסל אחד, וחן מתעצבנת עלי ואומרת שאין מה להשוות.
ועם זאת, יצאו יומיים מלאי חשיבות.
עברתי, אם אתם תוהים. מאד התרגשתי.
זה היה החותם לזה שאני בתחילתו של פרק חדש בחיי. ועוד יום לפני ראש השנה!
בצהריים, כשאני חוזרת הביתה, אני שמה לב לתחושה משונה ומוכרת.
מאד מאד מאד עדינה, ולא נמצאת תמיד, אבל באזור הגרון שלי, ממש איפה שבולעים, יש לי כמו גוש. לא ממש גוש, איזו רגישות. כשאני מנסה לבלוע את הרגישות היא מתעקשת להישאר במעלה הגרון, ואני מרגישה שהיא משתלטת על הפה שלי, על הטעמים.
אני מכירה אותה. היא פוחדת מסודה, ולימון, ומסטיקים. היא גדלה להיות בחילה שמלווה לתקופה, לא תוקפת בבת אחת. פעם חלקנו את הפה שלי במשך חצי שנה.
והנה היא מציצה שוב.
מעניין, שהדבר הראשון שאני מרגישה בסטטוס החדש הוא דווקא בגרון ולא ברחם.
חוץ מהחברה, אני שמה לב לריחות לא טובים. ולא יודעת לומר אם באובייקטיביות צריך להחליף את הסקוץ' או שחוש הריח שלי התחדד. בכל אופן זה משמח אותי, הרי ידוע שסקוץ' הוא הדבר הכי רווי חיידקים בבית, וטוב להחליף אותו.
4:51
פתאום תוך כדי שינה אני מרגישה את עצמי. כלומר עוד לפני שאני נכנסת למצב של ערות, התודעה שלי מתעוררת, מנערת מעליה שאריות עייפות ושינה. העיניים שלי עצומות חזק, מעוניינות להישאר ככה עוד שעתיים לפחות, אבל כל יתר הגוף שלי חסר מנוחה, זז מצד לצד, לא מוצא תנוחה לשקוע בה.
אני קמה לעשות פיפי. שותה מים. נשכבת שוב.
אותו גוש בגרון מופיע, ויש לו חלק נוסף, איזה גוש בבטן. בין בחילה למיחושי רעב. אני מרימה ידיים, מוותרת.
מוצאת את עצמי מתכתבת עם אחותי בניו יורק ב5 בבוקר, על הא ודא.
ואז המיחושים עוברים, הגוש בגרון נסוג. העיניים שלי מסמנות לי שהן ממש לא סיימו לישון.
אני מנסה שוב.
מתחתית הבטן שלי, אזור המפשעה, ברחם ליתר דיוק, מגיחים בחגיגיות כאבים. לשניה אני נלחצת, כי הכאבים האלה מוכרים לי מאד, ונרגעת, כי הכל בסדר.
הרחם גדל. זז.
אני שוכבת במיטה ומנסה לחשוב איך לנסח את הכאבים האלה, כאבי הרחם. כל אשה שאני מכירה מכירה אותם באופן כזה או אחר. ואין מילים שיכולות לדייק אותם, כי הם לא דומים לאף כאב של אף שריר אחר בגוף.
אני מדמיינת שככה מרגיש בצק בעת שלשים אותו.
מתיחות, כיווצים, פריסה, קיפול, לא חד, לא חזק, אבל תמידי. מלא מקצב.
הרחם שלי מצא לנכון לעבוד בלילה, במקום לאפשר לי לישון.
עוד דבר ששמתי לב אליו הוא שלצד הריבוי של מתן שתן, אני צריכה להיות בתנוחה מסוימת כדי להצליח לעשות פיפי. מה זאת אומרת? אני מדמה בעיני רוחי את השלפוחית, ומעליה הרחם (מעליה כמו פרוסות לחם שכובות, לא קומה מעל) השלפוחית מלאה, אבל הרחם עכשיו עסוק בעצמו, הוא מרחף בחלל הגוף. אז אני לא יכולה להישען אחורה ולאפשר לו לרחף אם אני רוצה להשתין. אני צריכה להישען קדימה ולהפעיל קונטרה, ללחוץ את הרחם אל השלפוחית כדי שזאת תצליח להתרוקן.
בין השיא למוחשי
דיברתי בצהריים עם רונית, חברתי הטובה. היא שמחה והתרגשה מאד מההריון, ושאלה איך אני מרגישה. כבר ידעתי לנסח שאני מאד שמחה, ולאו דווקא מרגישה טוב, כי בעצם היומיים האחרונים מלאים בתחושות שהן מאד נוכחות, וחלקן משמחות מאד בהקשר, אבל הן לאו דווקא נעימות. נניח הבחילה העדינה הזאת... או גברת צרבת שפקדה אותי היום לכמה רגעים. אפילו הציצים שלי, שעד לפני שבוע בערך צמחו כמו מרשמלו- רכים וקלילים, התחילו להיות רגישים יותר וכאובים.
וזה בלי לדבר על המתיחות של הרחם, מה שגורר מיחושים כאלה ואחרים בירך, בגב, וכו.
וההורמונים שאני לוקחת, שמייצרים לי הפרשות כאלה ואחרות, ואני צריכה לכבס כל זוג מכנסיים שאני לובשת באותו יום.
בקיצור, אני מרגישה שבבת אחת אני מוצפת מכל הכיוונים.
אתמול בערב התכתבתי עם ענתי, שאיימה שמידע פעם היא 'תאלץ' להוציא עלי את ההתרגשות שלה, והיא שאלה אם כבר נלחצתי פתאום מהמחשבה שהולך להיות לי ילד. אמרתי שלא, ושאלתי למה.
היא אמרה שאצלה זה היה ככה, ההתרגשות לוותה במחשבת-אחרי, כבדה ומאיימת.
אני לא מרגישה ככה. אני רק מדמיינת מה נעשה ביחד, אני והילד/ה, לאילו הרפתקאות נצא ואם הגישה ה'ארץ לעולם לא'אית שלי תייצר ילד מקובל חברתית או דחוי...
אבל כן לצד ההתרגשות יש איזו תחושה שבא לי להיות בשלב הבא.
בעוד שבוע, או חודש מהיום. עם תאריך משוער, בחילות סדירות, אולי איזה תחושה ברורה יותר מכיוון העובר, שנכון להיום הוא בגודל של גרגיר פרג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה