גם את היום הזה התחלתי לפני 6. הפעם הנסיעה היתה מוכרת, אז הרשיתי לעצמי לא להילחץ ממנה, ונתתי לעייפות שלי להכניע אותי.
לפני שנכנסתי פגשתי את עדי, שהצטרפה אלי, ומאוחר יותר נוספה גם שקד. יופי של שותפות ליום כזה.
בת חן
פקידת הקבלה קיבלה אותנו עם חיוך וצוואר תפוס. היא לקחה ממני פרטים, ומסמכים, והחזירה לי בתמורה פרטים ומסמכים משלה. מילאתי את שמי, את התאריך שלי, את הגיל, ואת הסטטוס. סימנתי 'לא' על רשימת מחלות שהיתה זהה באופן מוחלט לזאת של גילה מיום ראשון. היא הסבירה שחסרות לי כל מיני בדיקות, איתי תכף יפרט עליהן, ובגדול מה שהולך לקרות זה שאני אכנס לשבת עם איתי, מנהל הבנק (אנחנו קוראים לזה מכון פוריות הגבר כדי לטשטש קצת, היא הודתה בחיוך כואב), ואח"כ אעבור על קטלוג ותורמים יחד עם יעל.
נפתח לי תיק ונכנסנו לאיתי.
איתי
קודם כל הוא משרה בטחון. זה כבר חשוב. שנית נראה לי שהוא קלט אותי די מהר, מה שגם הרשים אותי וגם גרם לי להרגיש בנוח להגיב ולשאול.
הוא עבר על המסמכים שלי, רשם לי מהן הבדיקות החסרות שאותן אני חייבת להשלים ע"מ שישחררו לי מנות, אמר שהוא חושב שאין מה לשנע את הזרע מהבנק שלהם לביח בירושלים, בטח לא באוטובוסים, כי זה עלול לפגוע באיכות הזרע. הוא מכיר את ענייני הביורוקרטיה, הוא מכיר את המחסור שיש בירושלים. באמת מבאס. אין לו בעיה לכתוב לי מכתב שמבהיר שהוא ממליץ לעשות את הזרעות עצמן אצלם. אבל אני חייבת שיהיה לי רופא פוריות שיבנה לי פרוטוקול, כדי שהם ידעו מה לעשות.
היה רגע של שקט, ואז הוא אמר
תראי, זה בנק טוב. אני מרשה לעצמי לומר, כי אני חדש פה, אז אני לא משוחד.
לגמרי משרה בטחון.
הוא התחיל לומר דברים שהזכירו לי את השיחה בראשון, על הבדיקות החסרות, על הסיכונים שבאים עם החלטה לוותר על חלק מהבדיקות. היה לו חשוב ליידע אותי בכמה שיותר דברים, שקצת הלחיצו אותי, כי זה הרעיון שלהם.
אז שאלתי אותו מה הקטע.
סיפרתי לו שחברה אמרה לי לאחרונה שיש הרבה מאד לחץ בישראל סביב הריון ולידה ביחס למדינות אחרות באירופה ובארהב.
הוא סוג של נאנח ואמר לי שזה בגלל התביעות. הרבה אנשים לא מרוצים, או שקורים להם כל מיני דברים- מזיהומים וסיבוכים ועד חוסר הצלחה, הפלות ומחלות כאלה ואחרות. ואז הם תובעים את בתי החולים. אז בתי החולים מתחמשים במלא כסתחים ויוצא שגם אם את באה בטוב ועם הבנה שלמרות כל הרפואה ילד בריא ושלם זה סוג של נס, את נלחצת, ונחרדת.
הוא אמר שזה מושג שנקרא 'רפואה מתגוננת', את יכולה לחפש בגוגל. נשמע מדויק.
החלטתי גם לפני, אבל השיחה הכנה והישירה עם איתי הבהירה לי שאני אעשה דברים מסוימים, ואקשיב טוב למה שנאמר, אבל גם כאן, כמו לפני חמש שנים, לא אתן לעצמי להפוך לחולה. אני מטופלת. ובריאה. בנפשי ובגופי. מלאה באהבה ואמונה ואני מקווה שהם ישחקו חלק מרכזי בהפיכתי לאמא.
איתי סיים את הפגישה איתנו ויצא לפגישה אחרת, ובמקומו הופיעה יעל.
יעל
במשרד של איתי יש שולחן וסביבו ארבעה כיסאות. שניים מכל צד. היא הציעה שנישאר שם ומיד סילקה את שקד לצד שלנו, כדי שתוכל לשבת מולנו.
איך לתאר את יעל? קודם כל זה יע'ל, עם דגש בעין. וח' רכה.
דבר שני היא יפה, מבוגרת אבל מוקפדת, שיער חלק, עיניים טובות..
ואז היא התחילה לרוץ על דברים. שלפה דפים מהודקים של איך מתנהלים בעניין בנק הזרע. מי אחראית על הבנקים מחול, מי אחראית על התורמים בארץ. אמרתי לה שנלך על התורמים בארץ. היא הסבירה שאת הבדיקות החסרות אני צריכה לעשות בהקדם ולשלוח לה כדי שנוכל להתקדם. בעיקר את בדיקת הAMH, כדי שנבין איך מתנהלים. אני צריכה רופא פוריות. הבנתי.
אחרי זה היא שלפה ערימת דפים, להלן: הקטלוג, ואמרה שיש לה עוד בחור אחד, שהוא בדף נפרד, והוא עבר סדרה מקיפה יותר של בדיקות. היא תביא לי אותו ואם אני אחליט שהוא האחד היא תשים לי אותו בצד. רגע לפני שהיא יצאה, כדי להביא את הפרטים שלו, היא אמרה לי לדלג על שלושת הדפים הראשונים. תעברי לבאים, יותר טובים לך.
ישבנו רכונות מעל הדפים, מרוגשות וצוחקות. היתה אווירה של קומדיה רומנטית, ברגע שאת רואה את הבחור שיהיה הבחור שבו הבחורה תתאהב, ואת יודעת את זה כי הוא גם סגור רגשית (אבל ייפתח בהמשך) וגם חתיך ורגיש. ואת מתאהבת בו לפני שהיא מתאהבת בו, רואה דרך המחסומים שלה שבסוף היא תבין שהיו רק עיכובים, ותוך כדי רכבת ההרים הרגשית הזאת יש חלק גדול ואסרטיבי במוח שלך שמזכיר לך שאת צופה כעת בקומדיה רומנטית, שזה סוג של תת ז'אנר של פנטזיה, וזה לא עובד ככה במציאות.
וכל ההכנות שעשיתי לעצמי על זה, שבסופו של דבר מה שחשוב זה עניין המחלות והנשאות, נדחקות הצידה ומפנות מקום לצבע עיניים, שיער, עור, גובה, משקל, סימן אסטרולוגי (!), שיוך בדת היהודית (?!), תחביבים, השכלה ומקצוע.
אה, וגולת הכותרת של תיאור המוצר: התרשמות הצוות. מצחיק, חברותי, עיניים טובות, חתיך... דומה לזה ולזה... צחקתי לנוכח הסעיף ויעל הודתה שזאת התוספת שלה.
מתחת לכל אלה, מוקפות בריבוע שחור פשוט, כל המחלות שהתורם נבדק אליהן, ואילו בדיקות נוספות עשה. מה שמודגש יש, מה שלא אין.
ואת מרגישה את הלב שלך נאנח כשאת מגלה שתורם מספר 385, החלומי, נשא של משהו, ויעל אומרת לך לעזוב אותו, למרות שהוא באמת מקסים, אבל את לא רוצה להסתבך עם נשא. על כל תורם שבחנו, בצחקוקים ילדותיים ואנחות של בנות עשרה (יואו, הוא כתב בתחביבים קריאה.... מזל שור זה לא טוב, תעברי הלאה!) יעל הצטרפה אלינו, עוצמת את עיניה כדי להיזכר מי הבחור ולנסות ליצור תמונה מנטלית של איך יראו הילדים שלנו.
שלי, כלומר. עוד לא ממש חזרתי להביט בקטלוג מאז שיצאנו משם, אבל אני מרגישה שזה מצריך ממני ראש צלול וחד.
מיעל יצאתי עם אותה הרשימה, שהתחילה אצל בת חן ועברה לאיתי, של בדיקות חסרות שעלי להשלים.
אני לא צריכה להגיע למרפאה, רק לשלוח לה במייל. עיסוק אחד פחות.
תוך חצי שעה מרגע היציאה מהמכון כבר, קבעתי לעצמי בדיקות דם לHIV, CMV, AMH, תור לכירורג שד, מרשם לחיסון אדמת מחודש, תור לרופא נשים שאמור לכלול בתוכו גם בדיקת פאפ וגם התחלת פרוטוקול.
אני לא מבזבזת זמן.
אבל עם זאת, יתר היום, והימים שאחריו, עברו בקושי מסוים.
לפני יום שלישי הרגשתי בכל נימי גופי איך אני קרובה לקו הסיום, כלומר לקו ההתחלה, הרגשתי שהגוף שלי נערך לזה, מתכונן, ואז ההבנה שיש לי עוד בדיקות, שחלקן לוקח חודש להגיע, מוטטה אותי.
כולם אומרים, מההתחלה, שאני צריכה סבלנות. אני מחייכת ואומרת שיש לי, אבל בשלישי נחשפתי בפני עצמי. הבנתי שאני מחייכת לנוכח המילה סבלנות עם האמונה שאין צורך, זה יילך מהר.
והמפגש עם המציאות, שמתנהלת בעצלתיים ולא תמיד בקצב אחיד, קצת מייאשת.
אז לקחתי לי כמה ימים, בין בנק הזרע להתחלת רצף הבדיקות והתורים, כדי להשתבלל לתוך עצמי ולא להיות בכזה פעל.
בינתיים אני מרגישה שזה רק הופך אותי ליותר ויותר עייפה, והחום מסביבי לא עוזר, והלילות שבהם אני לא נרדמת לא עוזרים, אבל מצד, שני אני לא מפסיקה להתקדם לרגע.
שבוע אחרי אותו שלישי כבר עשיתי בדיקות דם, ואפילו הרגתי שתי ציפורים במכה ועשיתי כבר את הבדיקות הנחוצות למעקב של יוני.
והיום, יום חמישי, ואני מסיימת לכתוב בזמן שאני מחכה בתור לרופא פוריות.
נראה איך יהיה.
בהליכה מתמדת, ללא הפסקה, גם אם לפעמים היא מרגישה כמו טיפטופ, אני מתקדמת.
