עוד סבב

חוסר המשמעות כמניע

במוצאי שבת בסוף שבועיים ארוכים מאד, שבהם הצלחתי ממש עד, הרגע האחרון להיות בשהות, בהווה, ולא לחשוב על מחר, התחיל לי שתן דמי. זה לא בהכרח אומר כלום, אמרתי לעצמי כל אותו ערב. לפנות בוקר המחרת, בערך רבע שעה לפני שהשעון צלצל, התעוררתי והלכתי לשירותים. קיבלתי ווסת. 

חזרתי למיטה ושכבתי בחושך בעיניים פקוחות. בהתחלה לא הרגשתי כלום.

כלומר כן הרגשתי כלום. הרגשתי ריקנות. את הרגע שאחרי הנשיפה, כשהריאות ריקות והגוף מובס. 

אח"כ הרגשתי כעס. הגוף שלי בוגד בי. מה לא בסדר? אני כ"כ רוצה את זה, אני כ"כ מתאמצת. כל הפרמטרים הוחלפו מלבדי, אז הבעיה היא בי. 

אח"כ חשבתי שאין לי כוח. שאני מתבאסת שאני לבד בזה, שאין לי רזרוות רגשיות שיאפשרו לי להיכנס לתהליך של שנים לבד. שהלוואי שלא הייתי צריכה להיות אקטיבית בכל רגע נתון בשביל שזה יקרה, אלא יכולתי לחכות ושדברים יקרו מעצמם.

אח"כ חשבתי סוג אחר של אין לי כוח. בא לי להישאר במיטה. לשתות שוקו. להפסיק לקחת חומצה פולית. להתכרבל. 

אח"כ רציתי לבכות. זה מבאס אותי. זה מוחץ אותי. זה מייאש. 

אני לא רגילה להכניס את עצמי למצבים שאני לא יודעת איך לצאת מהם. ופה, אין לי ברירה אלא לשהות ולחכות בתוך האפלה של הלא נודע. 

באמת אין לי כוח. 

ואני לא מבינה למה זה לא עובד. 

אם הגוף כ"כ רוצה, וכל חודש מעביר את עצמו את הסרט הזה, שנקרא המחזור החודשי, ומכין את עצמו לקראת הריון, אז למה זה לא עובד? 

אבל גירדתי את עצמי מהמיטה ובכעס של כל המחשבות התארגנתי ועליתי למעלה לפגוש את תמר. 

כשיצאנו משער הקיבוץ השמש התחילה לזרוח, ופס ורוד ניאון חצה את השמיים. לא הצלחתי להתעלם מהיופי. תמר שאלה אותי מה יש וסיפרתי לה. אמרתי שאני מבואסת, והדמעות הרשו לעצמן לצאת. שתיים שלוש, דמעות וסוגרים מחדש. זה לא מועיל כרגע. 

במהלך הנסיעה היום התבהר ועלה, והעיניים שלי הראו לשאר הגוף והרגש שהלילה כבר לא, ושיש יופי וחום וצחוק בעולם. רצף של שירים גרועים בגלגלצ אפילו הצליח להוציא ממני תגובה. 

במרפאה נפגשתי עם ד"ר בן שטרית. שהיה כהרגלו. 

הוא אמר לי, אני מבין שאותך זה מבאס ומלחיץ, אבל מזווית רפואית אני לא מתרגש. את עמוק, בתוך הסטטיסטיקה. 

ואז הוא התחיל לדבר על זריקות, שתומכות בפיתוח זקיקים, שמאריכות את הביוץ, שהסיכונים שלהם זה ריבוי עוברים וגירוי יתר, אני לא יודעת מה זה אומר. 

ואני לא יודעת בדיוק למה אבל אמרתי לו שלא הפעם. הפעם אני רוצה לנסות עוד אחד טבעי, ואם זה לא יצליח נעבור לזריקות. 

חזרתי הביתה והמשכתי להיות מדוכדכת, אבל ככל שהיום כבר עוד דברים קרו ואנשים שדרשו את תשומת הלב שלי גם הסיחו אותי מעצמי, ובלילה הלכתי לישון כשאני מרגישה יותר טוב. 

אל הבוקר למחרת קמתי עם הודעה משמחת מאד, שחן ואסף הפכו להורים. אחרי הרבה מאד ציפייה לבואה של קשת, לימים דרור. הצרות שלי נדחקו הצידה ואפשרו לחיים להיות. 

שבוע אחרי, בראשון, עליתי שוב למרפאה, כמו חיילת. מתורגלת, משומנת, ובתחושת אין ברירה. אני חייבת להיות אמא מתישהו. איכשהו. ואני לא יכולה להפריע לעצמי. 

התחלתי את הסבב החמישי. 

היום דרור בת שבועיים, ובלילה ענת אהובתי ילדה, והשבוע אסע לאסף הרופא. אעדכן

מספר 4

לפני שבוע הלכתי לאסף הרופא להזרעה רביעית. יצאתי מוקדם למדי ושוב חשבתי שחלאס.

אמא שלי היתה אמורה לפגוש אותי שם, היא ביקשה לבוא כדי לשבת בחוץ ולעשות לי רייקי. אמרתי שסבבה, מה רע? אבל היא איחרה. למרות שהיא יצאה מהבית לפני 5, היא איחרה כי היו פקקים. אז נכנסתי בלעדיה. 

בפעם הקודמת שהייתי אנה הלבורנטית שאלה אותי אם אני רוצה לשמור מנות של 430 כי הוא עומד להיגמר. אמרתי שלא. הקונה מטטה. אז כהכנה לראשון, בת חן שלחה לי את הקטלוג המעודכן, שבו את רוב התורמים זיהיתי. בחרתי את החדש. 451. 

ובראשון אמרתי לבת חן את רצוני והיא אמרה סבבה, ושילמתי והתחלנו להתארגן. 

בזמן שחיכיתי לקבלה שאלתי אותה אם יש רק רופא אחד שעושה את ההזרעות. כי בינתיים היה לי רק אחד.. היא אמרה לי מה פתאום, יש כמה. היום נניח יש שתי רופאות ואת פרופסור רבל. 

אזניי נזקפו. אריאל רבל?

כן, את מכירה אותו? 

כן, הוא עבד בהדסה פעם. לפני 5 שנים הוא עשה לי ניתוח להסרת שחלה. 

(ובראש אני חושבת עולם קטן, איך אמא שלי תשמח)

בת חן אמרה מיד, יופי! את הולכת לאורטל ואומרת לה שבת חן אמרה שפרופסור רבח יעשה לך את ההזרעה! 

בערך אז אמא שלי הגיעה ויצאנו לחכות במסדרון למנה. אבל אז אנה יצאה ובגדול צעקה עלי (זה הכי קרוב שהיא יכולה לצעקות, אני חושבת. זה עדיין מאד עדין ונעים ומתנצל) שאני צריכה לחתום על כל מיני דברים אם החלפתי תורם, זה לא כ"כ פשוט. אז נכנסתי לחתום. כמעט שכחתי שם את הדפים.

בסוף נתנו לי אותו. הלכנו למרפאת נשים, אורטל רשמה אותי בתור לפרופסור רבל, שהופיע פתאום ונראה בדיוק כמו, שזכרתי אותו. איש קטן, קופצני ובעל מזג טוב. מצחיק.

כשנכנסתי אליו אחרי ההמתנה הוא לא זכר אותי. סיפרתי לו מאיפה אנחנו מכירים. עשית לי ניתוח.. 

דרך הפופיק? כן. נזכרתי שאז הוא היה מאד מרוצה מזה, זאת היתה טכנולוגיה חדשה. 

אפשר לראות את הפופיק שלך? 

כן, צחקתי. אחלה פופיק. 

רגע מה היה לך? 

הודג'קינס. 

קיבלת ABVD?

כן

והבראת? את נראית בריאה

כן, תודה. הבראתי מזמן כבר.

התפשטתי והתיישבתי על הכיסא, ואז הוא בא ובמהירות וישירות הכניס לי את המפסק והצינורית וסיים את ההזרעה. 

בזמן שהוא חזר לולן שלו ואני התלבשתי הוא אמר: אני בטוח שזה יעבוד! אז תתקשרי להגיד לי שאת בהריון?

סיכמנו שכן ויצאתי בשמחה.

שלושה פרמטרים שונים. לפחות. רופא אחר, תורם אחר, נוכחות של אמא שלי. וזה היה יום ראשון, ולא שני או רביעי..

בעיקר מה ששונה זאת אני. 

אני לא יודעת מה קורה לי בגוף ואני לא יודעת מה יהיה. ואין לי איך לדעת. ולנסות להכין את עצמי לכל האפשרויות זה מתיש ומלחיץ. אני יודעת מה אני רוצה. לא בדרמה, בכוונה. וכל השאר לא בשליטתי.

אז אני נותנת לזמן לזוז, לתחושות להיות, ואני לא מנסה להגדיר או לפרש או לחתום. אני ממתינה.

קצת הורמונים

זאת הפעם הרביעית שאני דוחפת דופסטון לגוף במשך שבועיים. אני לא יודעת מה יש בהורמונים האלה, ומה קשור ומה לא, אבל אני מרגישה שכל סבב כזה מלווה בתופעות לוואי שייחודיות רק לו.

בראשון הרגשתי הכל, ולא ידעתי שזה ההורמונים, ואולי ההורמון קצת ירה לכל הכיוונים. 

בשני בחילות ועייפות. הבטן שלי היתה סופר רגישה. 

בשלישי כלום. או עייפות. לא ברור, כי הייתי בניקוי תוך כדי. 

ועכשיו אני רוב היום עם איזה רמז לצרבת. ביומיים האחרונים קצת כיווצים באזור הרחם, אבל אני לא יודעת מה זה אומר. 

בקיצור, זה מספר 4 בינתיים. יש לי רק עוד, שבוע לחכות כדי להבין לאן מתקדמות. 

שבועיים זה מלא זמן

צילום רחם

הרופא רוצה שאעשה צילום רחם. סבבה.

דניאלה מתחילה להסביר שזה משהו שעושים רק בבתי החולים. אני צריכה להתקשר ולברר אם יש תור, ומתי הם עושים את הצילומים. יום ושעות. למה? כי יכול להיות שיגידו לי שיש תור עוד חודשיים, ובמקרה כזה אני נוסעת לבית החולים בלי תור ויושבת שם עד שמכניסים אותי. התחלתי מהדסה עין כרם. בדיוק מישהי ביטלה ויש להם תור פנוי עוד שבוע. מתאים? ברור. קיבלתי ווסת? אממממ, לא, אבל אני אמורה לקבל (מחזיקה אצבעות). כי הבדיקה חייבת להתבצע בימים 6-11 של המחזור אז צריך לוודא שאת שם. אוקי, יהיה בסדר, תקבעי.

התקשרתי לדווח לדניאלה, שמיד הוציאה הפנייה. 

ולשמחתי הרבה, יום למחרת קיבלתי ווסת והצילום רחם היה בתזמון מושלם. 

כשסיפרתי למיכל שאני הולכת לעשות צילום רחם היא זרקה בשטח- ומישהי באה איתך? כי הבנתי שלפעמים לא מרגישות טוב אחרי... כדאי לך לקרוא על זה קצת.

אוקי... 

אז נכנסתי לקרוא באתר של כללית. ושם היה כתוב שבמרבית המקומות באינטרנט כתוב שזה מאד כואב, אבל שבתכלס זה לא נורא. לא נעים, בהחלט, אבל לא סוף העולם. היה כתוב הסבר על התהליך, מה קורה בו, עם איזה כלים מתנהלים. את עלולה לדמם למשך 24 שעות אחרי הצילום. אולי תחושי כאבים או סחרחורת כמה שעות אחרי. אין סיבה להילחץ. 

התקשרתי לענתי, שמצהירה שוב ושוב שהיכ בשנת חופש ושיש לה זמן בשפע, והזמנתי אותה לבוא. אני לא יודעת מה ריגש אותה יותר, ההזמנה לפגוש אותי או צילום הרחם. איך היא אוהבת את הדברים האלה. למרות שמראש ידענו שהיא לא תוכל להיכנס איתי כי יש לה תינוק קטן בבטן.. 

עצם העניין

ביום המיוחל הרגשתי שאני לא בפוקוס.

איך הבנתי את זה? שלא זכרתי אם התור שלי הוא ב1345 או ב1245. אז יצאתי מהבית מוקדם מאד. וכשהגעתי בסופו של דבר למכון הרנטגן גילית שלא הוצאתי התחייבות אלא רק את הפנייה.. בקיצור, סלט. 

ענתי הגיעה והשרתה עלי בטחון, ולעסתי קנמון שזה תמיד נחמד. פתאום הגיעו שתי טכנאיות, נמוכות וחייכניות, האחת רזה ועדינה והשניה עגולה ולבבית. הן קראו בשמי וקמנו. הרזה הסתכלה על ענת והתחילה לדבר איתה אבל מהר מאד הסבנו את תשומת ליבה לכך שיש לה בטן של שבוע 33 והיא לא עושה את הצילום...

נכנסתי אל החדר עם צל של חיוך על שפתיי, ובפנים פגש אותי רופא. אני לא זוכרת איך קוראים לו, לצערי, אבל הוא היה מהמם. הדבר הראשון שהוא אמר כשראה אותי היה 'זאת הכי גבוהה שהיתה לנו, נכון?' הוא היה רזה וגבוה והקול שלו היה נעים והטון רגוע. ויכול להיות שבחיים אחרים ובסיטואציה אחרת הייתי מבקשת את הטלפון שלו.

התפשטתי ולבשתי חלוק, ועליתי על המיטה. הוא התקרב אלי וקריין את מה שהוא עשה. זה עזר עד שלב כלשהו שבו המפסק נכנס לבסיס צוואר הרחם שלי ואז הוא פתח אותו ואני הרגשתי שאני נקרעת בגוף, איפשהו בין הרחם לפות ללב. צעקתי בהפתעה ודמעות נזלטץו לי מהעיניים. הוא עצר והוציא את המכשיר. הטכנאית ניסו לעטוף את הידיים שלי ולשדל אותי ללחוץ ואני לא רציתי לשתף פעולה. דיברנו על זה שזה מאד מכאיב, ואני רציתי מאד להיות משתפת פעולה אבל לא הצלחתי להתגבר על הכאב הזה. הרגשתי שזה אפילו לא עניין של פחד. פשוט מאד כאב לי. ביקשתי ממנו שנסה להסביר לי מה הפרוצדורה, והוא נאנח בסיון למצוא דימוי מתאים. לבסוף הוא אמר. זה אולי כמו שאני אפתח מניפה בתוך הנרתיק שלך. זה כואב מאד, וזה מה שיאפשר לי לראות את הרחם.

הדימוי שלו לא ניחם אותי אבל התכוננתי לכניסה נוספת. שגם היא כאבה מאד, ולא הצלחתי לעצור את הצעקות. ברגע הצעקה היא יצאה החוצה ושניה אח"כ הרגשתי נבוכה ממנה. הוא הוציא את המכשיר ועצר. אנחנו לא נעשה את זה באונס, הוא אמר. רציתי להגיד לו שאני אשתדל יותר אבל לא הצלחתי. הבנתי את מה שהוא אומר. אולי זה לא שווה את זה. 

אז מה אפשר לעשות? 

הוא ענה שיש דרכים אחרות לראות מה קורה ברחם, ושאולי אפשר לעשות אותן. ושהוא יכול לנסות לעבוד עם מכשיר אחר, מפלסטיק, אבל הוא לא מאמין שיצליח לראות משהו כי הוא קטן יותר. אמרנו שננסה, ואני ניסיתי להכין את עצמי לסבב נוסף. אגרופים מתחת לישבן, כמה שיותר להרפות, עוד קצת, לחץ וכאב, וזהו. פתאום הוא אמר, תשמעי, אלוהים אוהב אותך. הצלחתי. ואת נשמעת שזה פחות כואב. 

ואז הוא הכניס צינורית לרחם, כדי לנקות ואז כדי להכניס חומר, שמצטלם יפה ברנטגן. וזה כבר היה כאב אחר, מוכר. כאבי מחזור ברמות שונות, לא משהו שלא הכרתי. 

צילמו לי את הרחם מזוויות שונות ואז יכולתי לקום וללכת. הרופא הראה לי את הרחם והחצוצרות, ואמר שהכל תקין. תוצאות יגיעו למרפאה בהמשך. 

ויצאתי לדרכי. 

באמת דיממתי כמה שעות אחר כך, אבל לא כאב לי יותר. ואמנם זה הרגיש כמו נצח אבל כל הזמן שם כולל הכל לקח עשר דקות. והכל תקין, כך שהכל תקין. 

בחזרה לטבע 

דניאלה אמרה לי לבוא למעקב ביום למחרת הצילום. הסתבר שאני בדרך לביוץ יפה. היא אמרה לי שנלך על זה, בלי הורמונים, באופן טבעי להגיע לביוץ. שמחתי על הרעיון. אז בינתיים לא לקחתי הורמונים, רק הזרקתי אוביטרל בשישי בערב כדי להתכונן להיום, ראשון, שבו אני נוסעת לאסף הרופא לסיון נוסף. 

כשהתקשרתי לבנק, הזרע בחמישי להודיע שאני מגיעה בתחן אמרה שהתורם שלי כבר לא. אין לי יותר מנות זמינות. אני צריכה לבחור תורם חדש. היא שלחה לי את הקטלוג ואני עיינתי בו. כמה מהתורמים, שאת רובם אני זוכרת במעומעם, נראו לי מעניינים ומושכים פתאום (כתורמים). בסופו של דבר בחרתי נספר, אני אפילו לא זוכרת מה הפרטים שלו.

מחזור חדש, תורם חדש, ניקוי לגוף ולרחם, ואמא דלמ שפוגשת אותי שם כדי לתמוך רגשית ורוחנית. 

נראה מה יוליד יום

בשקט בשקט

אחרי חודש מלא ושופע חזרתי לארץ. עם כוחות חדשים, עם איזה ניקיון, איזו רעננות.

בערך שבועיים אחרי שחזרתי קיבלתי ווסת, וכמו ילדה טובה התקשרתי מיד למרפאה כדי לדווח. הוזמנתי למעקב ביוץ, ונתנו לי הורמונים במינון קצת יותר גבוה מפעם קודמת. 

לקראת הביוץ היה לי זקיק גדול ויפה, ודניאלה שלחה אותי לאסף הרופא עם איחולי הצלחה לבביים. 

נסעתי לאסף הרופא, והרגשתי את הגוף שלי מתפקד על אוטומט. מתעוררת מהשעון בשעה מוקדמת מידי, עולה על האוטובוס הראשון, פוסעת חצי ישנה ברחבי אסף הרופא. היה תור כשהגעתי, משהו שעוד לא חוויתי כאן. זה היה קצת מוזר. 

אבל חוץ מזה הכל התנהל כשורה. שילמתי, הזמנתי, חיכיתי בחוץ. 

לדר שי חיכיתי לא מעט זמן. אחרי שנכנסתי אליו והכרנו מחדש כבכל חודש, הוא אמר חצי בצחוק ולגמרי בטעות בעיני- ואת לא דואגת מלחזור אלי למרות שפעמיים כבר לא הצלחתי?

כשעליתי על המיטה הוא הכאיב לי מאד, בהתחלה, וביקשתי שיוציא את המכשיר ויתחיל שוב. ואז זה הלך חלק. אבל אני הרגשתי לא מדהים. 

יצאתי משם על אוטומט, ונסעתי לקיבוץ ליום צוות. 

יום אחרי ההזרעה התחלתי לעשות ניקוי לא קשור, פשוט כדי לנקות ולרענן קצת את מערכת העיכול. הניקוי הזה עשה טוב לבטן שלי ובגדול החליש את יתר המערכות. כך שמצאתי את עצמי עייפה כל הזמן. בשלב כלשהו כבר לא ידעתי להגיד מה עושה הניקוי ומה עושים ההורמונים. הייתי עייפה, אבל לא היו לי כל מיחושים אחרים. לא בחילות, לא כאבים בציצי, לא כיווצים. כלום. מצד אחד חשבתי שהניקוי בטח משנה המון דברים בגוף ועוזר, מצד שני הרגשתי בשלב מאד מוקדם שאולי הגוף שלי לא מגיב להורמונים. אולי זה פשוט לא עובד. 

במקלחת ניסיתי להרגיש אם אני חווה או רואה שינויים בגוף שלי. היתה לי כמו בפעמים הקודמות התקשות של אזור הרחם, אבל מצאתי את עצמי לא מתעכבת עליה. כאילו אם אתעכב ואחפש את השינויים שאולי קורים לי רק אתאכזב בסוף.

בכללי השבועיים האלה של הצפייה לתשובה היו פסימיים. הקפדתי לקחת את ההורמונים, ישנתי מלא, אכלתי רק ירקות כמעט. אבל לא שמחתי. לא התרגשתי. פחדתי מאד. ולא באיזה לחץ או חרדה, פחדתי לצפות. פחדתי להתאכזב שוב. 

לא סיפרתי לרוב האנשים שנסעתי לעוד הזרעה, לא כתבתי בכלל. לא האמנתי שמשהו טוב יקרה לי ולא היה לי כוח לקוות בקול רם שוב, להתנחם בקול רם שוב. 

בפעם הראשונה הרגשתי שאני מבינה את הנשים שנכנסות להריון ומחכות עם לספר. למרות הביקורת שלי על כך (שבכל מקרה גם אם זה מצליח וגם אם לא זה דבר גדול ומשפיע מאד בחיים שלך, וזה ישנה את התפקוד שלך, אז תספרי) הרגשתי שאני לא רוצה לספר את העצב הידוע מראש שלי.

חברות וחברים סביבי ניסו להיות הכוס המלאה עבורי, ואני נפנפתי את זה. 

לקראת סוף הזמן, הרגשתי איך הכוחות הפועלים בתוכי הולכים ומקצינים. מצד אחד הפסימיות וחוסר האמונה היו ברורים ומוחלטים. מצד שני התחילו לזלוג פנימה שבבי תקווה קטנים, איזה כיף יהיה להתבדות, לגלות שטעית ואת כן בהריון... הייתי במאבק, פנימי קשה, וכל זאת תוך נסיון לשמר איזה חזות נורמלית ולא מתרגשת. סיוט. 

בבוקר בדיקת הביטא עליתי לירושלים ואז מיהרתי לחזור למשימה. העסקתי את עצמי בעבודה, לפרקים קלים תהיתי מתי דניאלה תתקשר ואיך יפגשו אותי החדשות. 

במקרה לגמרי התבטלה לנו ישיבת הצוות וזאת היתה ברכה עבורי. ישבתי בבית וחיכיתי. ראיתי פרקים של המשרד, שזאת תכנית קסומה באופן שבו היא גם מצליחה להסיח את דעתי וגם מצליחה לרומם את רוחי. הייתי חסרת מנוחה, ומבואסת. הכנתי את הגוף שלי לחוסר הריון. ואז בשלב כלשהו קיבלתי מייל מהכללית שתוצאות הבדיקות שלי הגיעו. בהתחלה לא רציתי להסתכל, ואז חשבתי שמה זה משנה, לא זה לא בין אם זה כתוב או נאמר. פתחתי את המייל. 

היי מאמי זאת דניאלה. את לא בהריון. כן, אני יודעת, ראיתי את התוצאות. 

אפילו דמעה אחת לא הזלתי. הייתי כ"כ מוכוונת כשלון שאפילו היה בי חלק קטן שאמר לעצמו 'אמרתי לכם!' 

טוב, אז מה עושות עכשיו? 

יצאתי לחופשה, תכף אשוב

שחררי
אז לא היה הריון. והגוף שלי די השתגע, מההורמונים, או מהלחץ, או משילוב של השניים. לקח לי הרבה זמן להירגע אחרי היום ההוא. הרגשתי שיש בתוכי הרבה מאד אנרגיה, שלילית, ושאני חייבת להצליח לתעל אותה איכשהו. אז ניקיתי, וציירתי מלא. והחלטתי לעשות הפסקה.
אני טסה השבוע לניו יורק לחודש, לבקר את אחותי. לבלות. החלטתי שאחרי שאחזור אנסה שוב.
ההחלטה גרמה לי להסתכל אחורה פתאום, ולהיות קצת נבוכה. לפעמים קורה לי שאני ננעלת על מחשבה מסוימת, על כיוון, וימות העולם זה מה שיקרה. ואז יש נסיבות חיצוניות, ומציאות, ולפעמים הדברים משתנים ולא הולכים כמו שתכננתי. הולכים, אבל אחרת. ותוך כדי, אני פתאום משנה את דעתי או את המחשבות, בעקבות מה שכבר קרה. אני מרגישה שלאנשים לא נעים להגיד לי 'אמרנו לך', אבל הם היו רוצים. אמרנו לך שתירגעי, זה לוקח זמן. אולי זה לא יקרה עכשיו אבל זה יקרה. אל תדאגי, תירגעי. ופתאום אני נזכרת שבפסח פגשתי מתקשרת (זה כבר סיפור אחר לגמרי) והיא אמרה לי שאני אכנס להריון באוקטובר נובמבר. יולי, עניתי לה, והיא אמרה 'אולי'. אז פתאום זה נראה לי כמו עוד מישהי ומשהו שהייתי עסוקה בלהדוף ועכשיו אין לי ברירה אלא לקבל, וכדי להרגיש בנוח ושזה שלי אני מתחילה לספר לעצמי סיפור חדש. אחרי ניו יורק. אני אחזור ואז ננסה וזה ילך.

את מוכרת לי מאיפשהו...
משהו בהפסקה הזאת מרענן עבורי. לפני כמה ימים עבדתי והרמתי איזה משהו כבד, באופן הכי טבעי. פתאום תפסתי שהגוף שלי מוכר לי, שהראש שלי מכיר את הגוף ואת היכולות שלו, מפעם. היה בזה משהו מרגש. להבין שאני כבר שבועיים לא חושבת על הריון, לא נמצאת במתח הזה, לא עסוקה בכן או לא, ולא מרגישה חלשה, או עייפה, או כועסת. סתם אני.
אולי זה השחרור שבהחלטה. אני בהפסקה מלנסות להיות אמא ואני מחזקת ומתרגלת את להיות אני.
נחמד.

חוץ מזה אני מאד מאד מצפה לטיסה. להתרחק, להתחזק, לטייל, לראות, להריח.
נתראה בצד השני, ושנה טובה!

הכאב המתוק והמריר

באסה.
אני לא בהריון.

אומנות תרפא כל כאב
בזמן שסבלתי מרכבת ההרים הרגשית, והתעוררתי בלילה במחשבות ריקות של כלום, אמא שלי שאלה מה מרגיע אותי. עניתי לה שלעשות אומנות. היא אמרה, אז נסי לקחת לך זמן ולעשות אומנות. ואני חשבתי, מה? אני אקום באמצע הלילה ואלך לצייר? זה לא סביר!
אבל בשבת האחרונה ואתמול בלילה עשיתי מלא אומנות, לא לשם הרגעה אלא לשם האומנות, וזה היה כל כך נעים ומחזק.
אתמול היה אמור להיות לי שיעור קדרות, ואלה ביקשה שנדחה להיום. בהתחלה חששתי, ואז הפלגתי בתקוות, ובעיקר חשבתי כל מיני מחשבות על איך יהיה לקבל את הבשורות בסטודיו. חשבתי שאם הן תהיינה שליליות אטביע את יגוני בחימר. ואם הן תהיינה חיוביות (מה שבלב הלבבות שלי ידעתי שיהיה)אז נחגוג ונצהל וזה יהיה מדהים.
נפגשנו בבוקר, לקראת 11. היא הביטה בי ממושכות וחיכתה לקרוא עלי משהו, ואני הבטחתי לה בחיוך שהתוצאות בצהריים. הרגשתי שאני מרחפת.
התחלתי להכין צלחות עמוקות, ובאמצע הראשונה התקשרו מהמרפאה.
זאת לא היתה דניאלה, אחות אחרת בשם מוריה התקשרה. נפגשנו הבוקר. ידעתי כבר מהטון שבו אמרה את שמי. משהו קצת בין ניגון ליבבה, משהו עם רחמים. מורן, התוצאות שליליות. באסה. דברי איתנו כשתקבלי ווסת. בשורות טובות.
הגוף שלי בער, ונהיה כבד, והכל נהיה כהה ומטושטש ואיטי סביבי. ידעתי. ידעתי עוד לפני שהיא דיברה. הייתי בטוחה שברגע שתסתיים השיחה אני אקבל ווסת, ואבין שבעצם רק דחיתי את זה בלחץ שלי ולא קרה שום דבר אחר. בינתיים עוד לא קיבלתי.
הסתיימה השיחה ואני הרגשתי את עצמי אוחזת בכל הכוחות שהיו לי. לא הצלחתי לזוז, הרגשתי שאני שוקעת בתוך הגוף. אני חושבת שרק דמעות שלא היה להן מקום בתוך הכובד שלי יצאו החוצה, מרוב שאחזתי. אלה הביטה בי ושתינו שתקנו.
בשלב כלשהו שמתי לב שהידיים שלי נוגעות בעדינות בהתחלה של קערית מולי. גייסתי את עצמי ואמרתי- זה יתייבש עוד מעט. אלה טבלה את הספוג במים והציפה את החימר. צחקנו. בכיתי קצת.
לאט לאט הרגשתי חלקים מהגוף שלי חוזרים למודע. כמו שמדליקים פלורסנט במסדרון ארוך ולאט לאט נדלקות כל המנורות. עדיין הרגשתי כובד בבטן שלי, בבטן של הנפש, לא של הגוף. שאלתי את אלה איך להמשיך, והדלקתי את האובניים. המשכתי וסיימתי את הקערית, והרגשתי שהוצאתי את שארית האוויר שלי. קמתי לשטוף ידיים, בכיתי עוד קצת, ואמרתי שאני לא בטוחה שאצליח לעשות עוד אחת.
הרגשתי שאין לי כוחות להתחיל עכשיו עוד פעם. ואולי זה מטאפורי.
קרעתי באמצע החדר ובהיתי בחלל. אלה שאלה על מה אני חושבת, ודמעה נוספת ברחה החוצה.
מחשבות מטופשות, עניתי. תהיתי אם אספיק לעוד הזרעה לפני ניו יורק. ותהיתי אם כדאי לי לארוז טמפונים או שאקנה שם במקרה הצורך.

אח"כ קמתי, והחלטתי שאעשה עוד קערית. הכאב עוד היה, עוד ישנו, אבל פחות שיתק אותי. הרגשתי פחות חלודה. כבר מסוגלת לזוז בלי להיתקע ולחרוק.
אלה נתנה לי את הגוש ואמרה לי- תוציאי עליו את כל העצבים שלך. ואני עניתי, וידעתי שזה יותר יפה כתוב, שאין לי עצבים, אלא עצבות.
הקערית השניה לקחה פחות זמן, ויצאה יותר יפה. אבל זה היה מאמץ שכל חלק שלו היה מורגש.
רציתי ללכת לישון. למצוא את עצמי בבית, במיטה, בלי שאתעסק בלהגיע לשם. אבל אני יודעת יותר טוב מזה. הצלחתי להקדים את הטיפול, ובסוף הקערית השניה אלה ואני הלכנו לאכול צהריים. משם נסעתי לטיפול.
בארוחה כבר היה משהו קצת יותר מרוחק. כלומר, בינינו היה קרוב, אבל התרחקנו משיחת הטלפון של האחות מוריה. כבר יכולנו לדבר על שמות של ילדים. על זה שאני רוצה שהיא תבוא כבר.
בדרך לכיוון האוטובוס קיבלתי הודעה קולית מאמא שלי ואחותי.
אחותי סיפרה שאתמול הן ראו פרק בתכנית 'אנחנו על המפית', הסדרה החביבה על אימי, והמנחה נפגש עם שני אנשים חמודים שגרים ועובדים בפורטוגל. אחד מהם אמר לו שיש פתגם בפורטוגזית שאומר שאם משהו לא מצליח בפעם הראשונה, הוא בטוח לא יצליח בפעם השניה, ובטוח יצליח בפעם השלישית. ושהן מחזיקות לי אצבעות.
אלה אמרה שגם את העבודה שלנו מקודם היא רצתה למשול לחיים, אבל מהר מאד הבנו שקרמיקה יכולה תמיד להיות משל, להכל. גם כשמצליח וגם כשלא.
אז נשמור אותה לפעם אחרת.
בכל זאת זה גרם לי להבין שעשייה ויצירה יש בהן להחזיק אותי מעל המים. אם אני לא זזה הסיכוי שלי לטבוע גדל. ואם אני ממשיכה לחתור, לצייר ולתפור ולמרכז ולהרים חומר, אני לא אטבע כל כך מהר.

הריקוד המוזר של הלב
לפני שבוע הצד הרגשי שלי, שמוביל את הריקוד בזמן האחרון, היה בטוח שאם לא אהיה בהריון הפעם זה יהיה הרבה יותר קשה מפעם קודמת. והרבה יותר עצוב.
הבוקר התעוררתי כשאני חושבת על השיר הזה, הריקוד המוזר של הלב.
כמה מתוק ומריר הכאב.
הכאב שמכיל בתוכו את המרירות של הידוע ואת המתיקות של התקווה והחלום. אני ממשיכה לחשוב על צפרדעים. לראות סימנים. לספר לעצמי מה אני רוצה.

רק בגללו אני מוכן להתאהב.
בעיניים בורקות, בחיוך רעב,
אני רוקד(ת) את הריקוד המוזר של הלב.

ואני מוצאת בו גם נחמה.

סוף יום בלונהפארק

בשבוע וחצי האחרונים אני חווה את המשמעות הפיזית של המושג רכבת הרים רגשית.

ההזרעה היתה ביום שני לפני שבועיים.
ביום חמישי, כמה ימים אחר כך, היה לי יום ממש גרוע. הרגשתי רע פיזית, והסתובבתי בחוץ כל היום. כבר משעה מוקדמת הרגשתי שאני לא מסוגלת להכיל את החום אבל המשכתי להיות בחוץ. בנוסף הייתי נתונה בלחץ גדול, סביב המשימה שלי.
סיימתי את היום עם בחילות וכאב בטן נורא, סחרחורת וחולשה. הייתי בטוחה שהתייבשתי או שחטפתי מכת חום.
בלילה של חמישי נסעתי לטרם, שם אמרו לי שמבחינת מדדים אני בסדר. הבנתי שכנראה חטפתי את הווירוס שרץ בקיבוץ (אותו וירוס ששבוע לפני זה לא חטפתי בסופו של דבר). במשך 24 שעות הייתי במיטה עם כאבי בטן עזים ותחושה קשה בנוגע לעולם. ואז זה עבר.
שישי בערב כבר היה יותר טוב ושבת היה ממש יום בסדר.
ואז בשבת בלילה חלמתי חלומות ויזואליים. כלומר, ככל שהזמן עובר זה מתרחק יותר, אבל מלכתחילה לא הצלחתי לנסח לעצמי מה בדיוק חלמתי. אבל אלה היו חלומות של הריון. אני זוכרת דימוי של צבעי מים בגווני אדום סגול, צורות עגולות. התפשטות של צבע, של נוזל. התעוררתי והרגשתי בליבי שהיתה הפריעה ושאני בהריון.
שעתיים אחרי שקמתי נתפס לי הגב. זה קורה מידי פעם. כשאני בלחץ, או מעמיסה על עצמי פיזית. אבל הפעם זה הרגיש אחרת. בד"כ אני מרגישה שזה הולך לבוא, ואז ברגע של חולשה בו אני מתכופפת בדיוק, או סוחבת משהו, אני נתקעת. והפעם לא נתקעתי. זה התגנב עלי, נחת משום מקום. ומצד אחד הרגיש כמו שמרגיש לי גב תפוס מצד שני היה רק, בגב התחתון ולא השפיע על יתר הגוף שלי. מאד מוזר.
בערב ישבתי עם אורן והיא הסבירה לי קצת על הרצועות של הגב התחתון ואיך הן עובדות. היא זרקה אופציה שאולי אם אני באמת בהריון יכול להיות ששרירי הגב באים לתמוך בבטן.
ואני הרגשתי איך יש לי לבבות בעיניים ופרפרים בבטן ממה שהיא אומרת, וזה השתלב לי בדיוק עם החלומות שחלמתי לפני.
יומיים אחר כך, בין שלישי לרביעי, התעוררתי באמצע הלילה ממחשבות-חלומות של אי הריון. שאין כלום בבטן ואני לא בהריון. התעוררתי מהשינה באמצע הלילה מפוחדת ומבואסת. לקח לי הרבה זמן להירגע ולהצליח לחזור לישון. בבוקר עוד העיקו עלי המחשבות, והרגשתי את עצמי שוקעת בבור של יאוש ולא מצליחה לשכנע את עצמי שאולי אני כן בהריון.
בכל פעם שהרגשתי משהו בשבועיים האחרונים, איזה כאב בבטן, או את עניין הגב, או שראיתי כתם כזה או אחר בתחתונים, מיד נכנסתי לבדוק באינטרנט אם זה עדיין אומר שאולי. קראתי מלא כתבות על סימנים מאד מוקדמים להריון ומה ההבדל בינם לבין סימני קדם ווסת. באחד המקומות היה כתוב שסימן מוקדם של הריון הוא לפעמים חלומות מוזרים.

בשבוע שאחר כך, ובעצם עד היום בבוקר (וגם עכשיו, בעודי כותבת) אני כל הזמן מרגישה לחץ. חשש. כבר חלמתי פעמיים השבוע שאני מקבלת ווסת. הלילה התעוררתי ולקח לי המון זמן לחזור לישון מזה. לפעמים זה תפס אותי בפחד, לפעמים בעצב. חוץ מזה, מהצד השני, כל הזמן אני מרגישה דברים. מתיחות וכיווצים בבטן, בחילות, מה לא. ויודעת שאלה כנראה ההורמונים, ומקווה שאני בהריון, וחוששת להאמין בזה כדי שלא אתאכזב.
מצאתי שיטה שמאפשרת לי להתנהל בקצת יותר איזון ולא רק בקיצון של רכבת ההרים- אני מתפללת. כל פעם שאני נזכרת בזה אני אומרת בלב לעצמי שהלוואי שאני בהריון, בבקשה שאני בהריון, אמן שאני בהריון.
נכון לעכשיו לא קיבלתי ווסת. נכון לעכשיו עשיתי בדיקת דם והתשובות יגיעו בצהריים. זה לא אומר כלום. יכול להיות שההורמונים משנים לי את המחזור. אני לא יודעת.
עוד כמה שעות אדע. גם זה לא יגיד הרבה. אבל לפחות הוודאות תאפשר לי מנוחה מהמתקן המתיש הזה.

החלטתי לזנוח את הרציונל

כלומר, לא לזנוח. להניח בצד, לרגע, באופן מחושב ומסודר.

כל מיני ויז'נים
אחרי שהתחלתי טיפול הורמונלי בשבוע שעבר, דניאלה ביקשה ממני לחזור בחמישי.
התכנית היתה לקום מוקדם מאד, לארוז דברים כדי להמשיך לאמא שלי, לעלות באוטובוס הראשון ואחרי הבדיקה לאכול ארוחת בוקר עם אלה.
מה שקרה במציאות זה שהיה לי חום בלילה, וקמתי עם בחילה, ופחדתי שחטפתי את הווירוס שמסתובב עכשיו בקיבוץ. אז דחיתי את הקימה ואת הנסיעה לאוטובוס השני. והתארגנתי ויצאתי מהר ובלחץ כי פחדתי לאחר. ואז חיכיתי רבע שעה, וכשהוא הגיע הוא לא עצר לי. משם לקחתי טרמפ לבית הערבה, וחיכיתי עוד ארבעים דקות לאוטובוס שגם הוא לא עצר. ואז תפסתי טרמפ למעלה אדומים ומשם אוטובוס למרפאה. בדרך התקשרה דניאלה האחות כדי לשאול מה נסגר ואם אני מגיעה. בכל זאת כבר עברה שעה וחצי מאז שיצאתי מהבית ואני לא קרובה לירושלים. סיפרתי לה את המצב העגום והיא אמרה לי שכשאגיע אני צריכה ללכת למרפאה הכללית ולבקש לעשות שם בדיקת דם כי השליח כבר עבר במרפאת נשים ואסף את הבדיקות. אז כשהגעתי, ברבע לתשע, עליתי למרפאה הכללית כדי לגלות שיש שביתה במעבדות ואין בדיקות דם.
דניאלה שלחה אותי לעשות אולטרסאונד בכל מקרה, ואחרי שחזרתי אליה היא אמרה לי לבוא גם בראשון.
משם המשכתי ישר צפונה, כשהבחילה שלי הולכת ודועכת, והסופש מחזק אותי וממלא אותי בנעימות.

ביקשתי מאמא שלי שתעשה לי ברכה. היא הסכימה, ובשבת בבוקר התיישבתי מולה ועצמתי עיניים. ביקשתי ממנה לא להיות מעורבת במה שהיא עושה. אני נתונה במצב, שבו אני מצד אחד מאמינה בכוחות וביכולות של אמא שלי במאה אחוז, ומצד שני ברוב הפעמים שהיא מסבירה לי על השיטות שהיא מתרגלת אני מגלגלת את עיני נפשי ומתקשה לגייס סובלנות. לשבת ולעצום עיניים זה משהו שאני יכולה לעשות בקלות. אחרי כמה דקות אמא שלי סימנה לי שסיימנו, הביטה בי וביקשה ממני לצחוק. מה? למה? שאלתי. ולא ידעתי מה עוד לעשות, אז צחקתי. היא חייכה והגוף שלה נרפה. שאלתי אותי מה בעצם היא עשתה לי.
היא ענתה:
ב-טטה הילינג עובדים עם הצ'אקרות. אז גייסתי אנרגיה מהאדמה, שעברה ואספה עוד אנרגיה דרך כל הצ'אקרות שלי עד שהיא עלתה למעלה והפכה לאנרגיה הגבוהה שלי. שם רציתי לפגוש את האנרגיה הגבוהה שלך כדי לבקש ממנה שתיכנסי להריון. ולמעלה ראיתי אותך, מוקפת באנשים, עם בטן הריון גדולה מאד, ואת צוחקת. אז רציתי לוודא שזה אותו צחוק.

יום ראשון היה יום מאד לחוץ. קמתי לאוטובוס הראשון (הפעם לא לקחתי סיכון) ועליתי לירושלים. שם סיימתי את ענייני במהירות וב9 כבר הייתי חזרה בקיבוץ, ביום עבודה. היה עומס חום, מסתבר, ואני הסתובבתי ועברתי מדבר לדבר והיה לי חם והייתי חסרת סבלנות והרגשתי את יכולת ההכלה שלי נעלמת בהדרגה. בצהריים כשכבר עברתי את הגבול שלי ועדיין עמדתי בחום ועבדתי דניאלה התקשרה ואמרה לי לקחת את הזריקה כמה שיותר מהר כי מחר בבוקר אני נוסעת לאסף הרופא.
פייר? לא ראיתי את זה בא. וזה עשה טוב אני חושבת, כי זה לא נתן לי זמן להילחץ. בכל זאת כבר עשיתי תכניות להמשך היום... את העבודה סיימתי ורצתי הביתה לקחת זריקה ולהתארגן לנסיעה מיוחלת לירושלים כדי לעשות קצת קרמיקה אחרי חודש וחצי... בדרך הביתה גיליתי שנמסה לי בתיק חבילת שוקולד וזה דרש התייחסות. בבית עמדתי והוצאתי דברים מהתיק, שטפתי אותם, מידי פעם הסתכלתי על השעון, ניסיתי לחשוב על מה אני צריכה לארגן ולאסוף, עד שלבסוף אמרתי לעצמי בקול רם: תעצרי עכשיו את כל מה שאת עושה וקחי את הזריקה.
נשמתי עמוק, שטפתי ידיים והתיישבתי. קראתי את ההוראות בחרדת קודש וגם סתם בחרדה, והזרקתי לעצמי את החומר. אני חושבת שיש משהו מאד מנוגד לטבע שלנו לדקור את עצמנו. הרגשתי כאילו הידיים שלי לא רוצות לעשות את זה. אבל הצלחתי. וזה היה לא נורא. נשאר סימן, אבל ממש לא נורא.
משם נסעתי לירושלים, עשיתי קרמיקה, וכשחזרתי לקיבוץ בערב ניגשתי למלאכה שניסיתי לארגן במהלך היום- החמצת 29 קילו מלפפונים. זה אולי המורשת שלי. אין לדעת, אבל אולי. בכל מקרה אני חולמת על זה כבר חודשיים, ובראשון בערב סופסוף הגשמתי חלום. 8 בקבוקי ענק של יוגורט, ועוד חצי מיכל פלסטיק גדול התמלאו במלפפונים בלאדי בכל הגדלים, ויצאו החוצה להחמצה. סיימתי את הערב עייפה אך מרוצה.
ואז,
בדרך הביתה,
ראיתי
צפרדע.

זה לא דבר שרואים הרבה, צפרדע בקיץ. בטח כשאת גרה ב49 מעלות בצל.
אבל היא היתה אמיתית. והיא נגלתה אלי.
אז חזרתי הביתה והדבר הראשון שעשיתי היה לקרוא מה מסמלת הצפרדע.
גיליתי שהיא, בדומה לפרפר ולנחש, מסמלת שינוי שמתקרב. שהרבה פעמים היא מקושרת להתחדשות, להתנקות. ולפוריות.
וואלה.
איזה סימן יפה.
לקחתי אותו והלכתי לישון.

בשני בבוקר נסעתי לאסף הרופא עם שי, שנסעה למרכז והסתדר לה לבלות איתי את הבוקר (ומאוחר יותר גם את הצהריים בדרך חזור, כי הכוכבים הסתדרו לנו). הגעתי וקניתי קפה, ובבטחון צעדתי לבנק הזרע.
הרגשתי יותר נינוחה באופן כללי, בעיקר כי כבר ידעתי מה מצפה לי.
הייתי לבד, וזה היה חשוב עבורי, לראות מה מזמן הלבד.
ומה שזימן לי הלבד הוא עוד סימנים שהצלחתי לראות.
אחרי שנרשמתי ושילמתי וחיכיתי וקיבלתי מעטפה עם מזרק, יצאתי לכיוון מרפאת הנשים. כלמודת נסיון בבתי חולים אני יודעת שהחיים קצרים מידי כדי לחכות למעלית, אז ירדתי במדרגות. ברגע שרגליי נחתו על הרצפה של קומת הכניסה, נפתחה מאליה הדלת אל היציאה. מישהי עמדה מהצד השני ואני עברתי דרך הדלת וחשבתי לעצמי שהדלת ממש נפתחה לעומתי, ואיזה יפה זה.
אח"כ חיכיתי להיכנס לרופא המזריע, הרבה פחות זמן מהפעם הקודמת, ואחרי רבע שעה נכנסתי ופגשתי את ד"ר שי.
פעמיים שי באותו בוקר זה לא סתם. זה פעמיים מתנות שקיבלתי. איזה כיף!
אח"כ אצל המטפלת שלי גם הוספתי עוד סימן משלי, ואמרתי לה שאני מרגישה, שאת כל כוחות ההחמצה שלי השקעתי במלפפונים.
מספר סימנים ברורים, ועוד הרבה מצב רוח טוב, ואני כבר מרגישה בנוח להגיד שמה שחשוב זה הסימנים שהעולם נותן, ולא רק העבודה הנפשית שאני עושה לעצמי.
זה מפנה לי זמן לעסוק ביומיום, שהוא עמוס ומתיש. זה מגיע ממקום שמכיר קצת את התחושות, ויודע לא לייחס את כל החשיבות בעולם למה שקורה לי בגוף. זה יושב על אמונה שדברים טובים קורים גם לי. אמן.

מחזיקה אצבעות
יש עוד שבוע ויום עד שאדע. זאת כמובן בתקווה שלא אקבל ווסת ואדע לפני. אני מצד אחד פחות בחרדה, ומצד שני מרגישה שהאמונה שלי פחות יציבה הפעם. כלומר אני הרבה פעמים מרגישה את מצב הרוח שלי נע ונד בין אופטימיות לבין תחושת יאוש. ואני הרבה פעמים מוצאת את עצמי חושבת שאם זה לא יצליח (עצם זה שאני עסוקה במחשבות כאלה כבר אומרת משהו) אז יהיה לי קשה מאד. אולי יותר מפעם קודמת. אני לא יודעת.

אני יודעת שאני מאד מאד רוצה שזה יצליח. הפעם. אני נכונה לזה, מחכה לזה, מאמינה בזה ומייחלת לזה. אני מבקשת.
אבל כאמור, יש עוד שבוע ויום.
אז תחזיקו לי אצבעות.

דילמות קיומיות של יישות מודעת

ציפי, אשה גדולה, אמרה פעם שכשהכתפיים שלך עמוסות בדאגות ומטלות, עוזר לפעמים להניח את כל הדברים על דף. קודם כל זה משחרר את הכובד, זה כבר לא אצלך, זה על הדף. אח"כ תסתכלי על כל מה שכתבת ותבחרי מה את רוצה לקחת כרגע.

אני רק אניח את זה כאן...
ביום ראשון עליתי לירושלים. עליתי באוטובוס הראשון, שעבר בצומת ב6. הייתי מאד מכוונת להגיע מוקדם ולחזור מוקדם. הגעתי לירושלים ב6:40, קניתי קפה ועמדתי מחוץ לקופה הסגורה יחד עם עוד חמישה אנשים כמוני, עד שנפתחה ב7.
מיד עליתי, עשיתי בדיקת דם ואולטרסאונד, וירדתי למטה לחכות לד"ר בן שטרית.
הוא קיבל אותי והביט בתיק שלי. היה די ענייני, באמצע הוא קיבל טלפון שחיזק אצלי את התחושה שהלב שלו והריכוז שלו במקום אחר, אבל הוא היה כתמיד ענייני ומקצועי ועדין. הוא אמר לי שהוא מעוניין להתחיל לתת לי כדורים הורמונליים, שמה שהם עושים זה לעבוד על המוח שאין מספיק אסטרוגן, ואז המוח משחרר עוד.
הרעיון בזה הוא לייצר יותר זקיקים יותר גדולים. שיהיה יותר עם מה לעבוד.
הוא הסביר שלרוב הוא לא נוטה להתחיל בטיפול הורמונלי מיד, כלומר אחרי מחזור אחד, אבל כיוון ואני עושה תרומת זרע כל התהליך הוא יותר יקר ומורכב, והוא לא רוצה שאבזבז זמן על זה. הערכתי את תשובתו.
הוא הסביר שהוא רוצה להתחיל עם כדורים, הוא לא יודע לומר בדיוק מה יקרה, והיה רוצה לנסות חודשים את הכדורים ואז לראות (בואו נקווה יחד, שזה ילך מהר ולא יפתח עכשיו תהליך ארוך של ניסוי ותהיה) והמשיך לומר שיש איזה בדיקה של צילום רחם שעושים כשזה לוקח זמן, כדי לראות אם אין איזה חסימה בחצוצרות, ושהרחם תקין, אבל הוא היה רוצה לדחות אותה כרגע כי היא לא נעימה והוא מעדיף להימנע. גם אני מעדיפה להימנע. ולהיכנס להריון במהרה.
אח"כ יצאתי למסדרון כדי לקרוא את טופס ההסכמה לטיפול הורמונלי ולחתום עליו.
בגדול, הכי שכיח זה נפיחות בבטן (לא מאד שכיח, אבל ביחס לדברים האחרים). אח"כ יש זיהומים, דלקות, ריבוי עוברים, פגיעה בכל מיני מערכות, ובסוף מוות.
הזכרתי לעצמי שבכל רגע נתון אני עלולה להיתקל במוות. וחתמתי.

על פניו, אני רק בהתחלה. ואני צעירה. וזה בסהכ מחזור שני שעוקבים אחריו. ואני מאמינה באמונה שלי שאכנס להריון. ולפי הבדיקות אני בריאה, ותקינה, ויהיה בסדר.
אבל המוח שלי שידוע ביכולות המהירות שלו להיכנס ללחץ התחיל לרוץ. ומה אם יש לי בעיה שלא רואים אותה בבדיקות דם (נגיד כמו שקרה לי עם הסרטן) אבל היא שם ומה אם אני סתם משלה את עצמי אבל אני לא יכולה להפרות זרע ומה אם ככה ומה אם ככה ואני בכלל לא יכולה לדעת בוודאות שהמערכת שלי עובדת ואולי בכלל הביצית לא נשאבת לחצוצרות ואולי ואולי.
כבר כתבתי לפני כמה זמן שהידע וההבנה עוזרים לי לדמיין הרבה פעמים. הם עוזרים לי לחשוב את המחשבות החיוביות, המחזקות, אלה שמלאות בכוח ויש ביכולתן לנצח את הקביעות של הרפואה המערבית.
אבל- מה אם הם מייצרים לי מחסום?
ואז מצאתי את עצמי חושבת על דבורת הבאמבל.

BUMBLE-BEEING
הבאמבלבי, אחת הדבורות, נבדקה ונחקרה רבות. ע"פ חוקי הפיזיקה, וההבנה האווירודינמית שאנחנו מחזיקים, הגיעו למסקנה שהדבורה שמנה מידי ולא אמורה להצליח לעוף. אבל הדבורה לא יודעת את זה, אז היא עפה.
מאז זה הפך להיות מושג מוכר בפסיכולוגיה, וגם מושא למחקרים נוספים- אפקט הבאמבלבי. המצב שבו מה שמוח יודע או לא יודע משפיע על הגוף באופן עמוק.

אולי כדאי לי להיות כמו הבאמבלבי. לעשות את מה שצריך, אבל לא לעצור ולשאול כל הזמן. אלא להאמין, ולדעת שזה מה שאני רוצה, ואין סיבה שלא אצליח. ולעוף.