אני עדיין בהריון.
למרות שעברו שלושה שבועות בין הפעם האחרונה שראיתי חיים ותנועה לבין אתמול.
וכל הזמן הזה, לא יכולתי להיות בטוחה.
כלומר, יש כל מיני דברים שעוזרים לך להיות בטוחה, כמו לקום מידי בוקר עם בחילה, או כאבים בציצים.
כמו זה שבעצם הפעם האחרונה שקיבלתי ווסת או דיממתי כבר היתה לפני חודשיים.
כמו זה שמתחת לכרס שלי, על העור בגדול איפה שהרחם, יש איזו קשיחות. לא ממש בליטה, אבל האזור קשיח. ממש כאילו צומח שם משהו...
אבל עדיין, קשה להיות בטוחה כשאף פעם לא הייתי בהריון לפני זה. וכשבעצם חוויתי שנה וקצת של 'לא'.
וככה יוצא שמרבית הימים אני עייפה, נבחלת, חסרת כוחות, קצרת נשימה וכואבת.
ומידי פעם אני קמה בבוקר ומרגישה מעולה.
ומעבר לזה שאז יש לי כוח לעשות דברים (לשטוף את המטבח אחרי חודש, לבשל ארוחה הודית מטריפה כולל צ'פאטי, לנקות ולסדר את החדר שלי, לעשות את כל הכביסה כולל מצעים) זה גם ימים די מלחיצים. כי אם אני לא סובלת... אולי משהו לא בסדר?
קצרה היריעה מלתאר כמה זה מעוות לחשוב ככה.
הלוואי שבקרוב אגמל ממחשבות כאלה. לאט לאט.
בכל אופן, אתמול הייתי במרפאה.
הסעתי את עצמי לירושלים, ובגאווה גדולה ומכופלת (כי הנה אני נכנסת למרפאת נשים לא כחלק מהסבל של מעקבי ביוץ) עליתי לקומה השניה ונכנסתי.
דפקתי על הדלת של דניאלה והתאכזבתי לגלות שם את מוריה, אחות הפוריות המחליפה. שיש לומר, שהיא אחלה. ממש. אבל היא לא האחות שלי. היתה לנו מעט אינטראקציה בשנה וחצי הללו, ולא פיתחנו אחת כלפי השניה את החיבה העמוקה, לא, האהבה, שיש ביני לבין דניאלה.
אבל אין מה לעשות. אז ישבתי מול מוריה, וביקשתי ממנה אולטרסאונד כי ככה אמרה דניאלה, לפני שאני נכנסת לרופאה. היא קצת שאלה שאלות וקצת התעסקה במחשב, ובזמן הזה שמעתי הרבה אודותיה ואודות גישתה לחיים.
היא בת 34, ויש לה 7 ילדים. הגדול בן 12. היא לא מתכננת ילדים, היא מקבלת את מה שהקדוש ברוך הוא מביא לה. אין שיקולים כלכליים, מה שבא מבורך ומוצאים איך להסתדר.
זה אמנם נשמע שאני ביקורתית, אבל אני לא בהכרח. אין מה לומר, יש משהו מורכב רגשית בלשים אחות במרפאת פוריות עם 7 ילדים, כי הגבול בין מוטיבציה לדה-מורליזציה דק הוא. אבל בנוגע לגישה שמסתדרים עם מה שיש ותכניות משתנות בהתאם למציאות, טוב, אצלנו קוראים לזה 'כסף בא כשצריך' ו'היה לי סרטן, אני לא מאמינה בתכניות'.
אבל שיחתנו נקטעה עם כניסתה של דניאלה, שבהתרגשות גדולה מאד חיבקה אותי והזכירה למוריה שהיא בעצם עובדת צהריים..
ואז, היא שלחה אותי למעלה לעשות אולטרסאונד ולחזור אליה.
אני אדלג על החלק שבו עליתי שתי קומות ברגל כדי לרדת אותן ולקבל מספר כי המזכירה למעלה בהפסקה ולעלות שוב..
נכנסתי לחדר ואמרתי לטכנאית שבאתי לאולטרסאונד, ושלמיטב זיכרוני זה אולטרסאונד בטן כי אני כבר בשבוע שמיני.
(וזכור לי שאחת האחיות אמרה בהר הצופים שאולטרסאונד וגינלי זה עד שבוע 8...)
אז היא עשתה לי בבטן.
כשאין עדיין בטן (של הריון) ואין ממש תנועות מורגשות זה בעצם לא ממש נוח או מרגש.
הייתי צריכה ביד אחת להפשיל את המכנסיים שלי ככה שלא יתמלאו בג'ל, ומצד שני לתפוס את הכרס שלי שלא תפריע לה לראות. וכל זה כשאני מנסה להסתכל, ועוד יותר, להבין מה אני רואה...
אז מה שראיתי, או שהאמנתי לטכנאית שראינו, הוא שק, הריון תקין, ובתוכו דבר קטן מתנועע. לא רק הלב. מה שהיה לפני שלושה שבועות כל היצור, הוא רק חלק קטן ממנו כעת. יש עוד מהדבר, עוד משני הצדדים. אחד מהם הוא הראש, הנה, הטכנאית מצביעה בעזרת העכבר על גוש אפור שנראה בדיוק כמו שאר האפור. והנה הברך, היא מכוונת לאפור בצד השני של הלב. אני מתרגשת ולא מצליחה לראות משהו שמזכיר בנאדם. אבל אני מלאת אמונה.
היא מצליחה למדוד אותו, למרות התנועות, ומדווחת שאורכו (מראש ועד זנב) הוא 23.8 מ"מ. מצוין, היא מסכמת.
איזה יופי!
אני כמובן שומרת את התמונות שהיא מדפיסה, וגם במבט נוסף לא מצליחה לפענח מה נמצא שם מולי.
מעקב הריון
נכנסתי לרופאה. כבר ביקרתי אצלה פעם אחת, לפני שנתיים, כשרציתי להתחיל את התהליך. לא התחברנו ממש... ולמרות זאת החלטתי לתת לה צ'אנס נוסף, ואמרתי לעצמי שאולי עם הריוניות היא אחרת.
היא לא.
נכנסתי, מרוגשת וחסרת בטחון. כשקראו במספר שלי שמעתי שהחליפו את ה' מטופל' ב' מטופלת', ורציתי לשתף את הרופאה בהתרגשות שלי. אבל היא היתה עסוקה במשהו אחר, התיק שלי נותר פתוח אצל דניאלה במשרד והיא ביקשה שאלך אליה כדי שיסגרו אותו.
אז הלכתי לחפש את דניאלה, שסגרה אותו ונכנסה להגיד לרופאה כמה מילים.
כשהיא יצאה הרופאה אמרה לי- שמעת? היא אומרת שאת שלה, כלומר אני צריכה לשמור עליך.
לרגע נרגעתי כי קיוויתי שזה אומר, שהיא תהיה יותר קשובה ונעימה, אבל זה לא עזר.
מהר מאד, היא עברה לפרוצדורה. אני מניחה שזה מה שאמור לקרות במעקב, הריון, לא הרבה מעבר לזה. אבל כמובן שפעמים רבות מה שחשוב הוא האיך ולא המה.
היא תשאלה אותי על הווסת האחרונה (כולם שואלים למרות שזה לא ממש רלוונטי), על בדיקות שעשיתי, ושלפה לי טבלה ארוכה ומפורטת עם כל הבדיקות שחשוב לעשות, שמומלץ, שרק אם רוצה. איפה, כמה הן עולות, מתי עושים אותן וכו.
סימנו לי להסתכל על שתיים באופן ספציפי, כי הן הכי קרובות, וירצה עוד פרטי מידע בנוגע אליהן.
ביקשתי ממנה שתעצור ותחזור על הדברים, כי הרגשתי מוצפת, והיא חזרה על הדברים בחוסר סבלנות ובטון שאומר לי 'מה הבעיה?'.
לקחתי ממנה את הטבלאות וניסיתי לדקלם לעצמי מה שהבנתי. אני צריכה לקבוע שקיפות עורפית, ואז סקירה מוקדמת. יש רשימה של מכונים ששם עושים את הבדיקות.
הרופאה המשיכה ושאלה אותי מה המשקל שלי. נדרכתי, כיוון וזה היה עיקר המחלוקת שלנו גם במפגש הראשון. אמרתי שאני לא יודעת. היא התעקשה.
בסוף זרקתי מספר, אין לי מושג כמה הוא קרוב למציאות או לא, והתעקשתי לשאול מה זה משנה? ולהוסיף שאני לא מקבלת את שיטת המדידה של BMI. היא התעלמה מההערה שלי והמשיכה, שלפי האחוזון שלי היא יכולה לקבוע העמסת סוכר, ומינון של חומצה פולית, ולתת לי הפנייה לדיאטנית.
אין סיבה, תודה, אמרתי. אך היא כמו לא שמעה אותי.
היא המשיכה בענייניות ובמהירות להדפיס הפניות ומרשמים.
גם הפנייה לדיאטנית, למרות שביקשתי שלא. 'כבר הדפסתי' היתה התשובה, בטון מלגלג.
יצאתי ממנה עם ערימת דפים ובלי הרבה סדר בראש.
את הפנייה לדיאטנית זרקתי מיד לפח, כי מה לעשות שגם אני עקשנית ומתריסה.
עם יתר הדברים הלכתי תחילה לשושנה ואז לדניאלה שקצת עזרו לי בעשיית סדר בדברים.
ואלו עיקרם:
1. יש בדיקות דם של תחילת הריון שאני צריכה לעשות. אפשר גם במרפאה המקומית.
2. שקיפות עורפית. זאת בדיקה שבודקת תסמונת דאון באמצעות שני מדדים- משהו בעורף, ועצם בעין העיניים. בנוסף לבדיקה עצמה, שנעשית באולטרסאונד, עלי לעשות גם בדירות דם. אחרי. את הסקר אפשר לקבוע דרך המוקד ולעשות איפה שאני רוצה.
3. לחזור לרופא(ה) אחרי השקיפות.
4. סקירה מוקדמת. יש לקבוע דרך מכונים שעובדים בשיתוף עם הקופה או בפרטי. יש החזר חלקי.
את בדיקות הדם, והשתן מסתבר, עשיתי.
שקיפות עורפית וסקירה מוקדמת קבעתי.
תור לרופאה בהתחלה קבעתי אליה, אחרי שדניאלה שכנעה אותי לנסות שוב (היא ממש מקצועית), ומהרגע שיצאתי מהמרפאה רק חשבתי שוב ושוב על כמה היא הרגיזה אותי, והעליבה אותי, והייתה לא מכבדת ולא מתאימה לי.... שלא יכולתי והתקשרתי למרפאה כדי לקבוע תור לרופא אחר.
אני לא יודעת מי הוא יהיה, כלומר איך, אבל אליה אני בטוח לא חוזרת.
זהו. עכשיו אני חוזרת לשיעור שלי, 'לחכות'. מעניין מתי הוא ייגמר...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה