היום כן.
בראשון בצהריים איימי מתקשרת לומר שאני צריכה להמשיך לקחת את הזריקות, ולחזור בשלישי לעוד מעקב.
סיפרתי לכם על הזריקות? אני לוקחת 2 ביום. אחת בערב, היא נקראת פרגובריס, והמטרה שלה (בכללי מאד, אל תהיו קטנוניים) היא לייצר כמות גדולה יותר של זקיקים גדולים יותר.
השניה היא בבוקר, היא נקראת אורגלוטרן, והמטרה שלה היא לעקב את הביוץ. נשמע מבלבל? ככה, הצצה לתוך העולם הביוטכני של הרפואה המודרנית... סיוט.
בכל אופן הבטן שלי כבר הפכה לשטיח של נקודות אדומות וכתמים כחולים מצהיבים.
דנה אמרה שאם אין מקום בבטן זה סימן שהשאיבה מתקרבת.
בשלישי עליתי למעקב נוסף, ובו ניכר היה שהזקיקים גדלו. אבל הפעם, יש פערים גדולים ביניהם.
זקיק בשל יהיה בד"כ בגודל 20-25 (מ"מ? ננו מטר? אין לי באמת מושג)
ובדרך מתחילים לספור את הגודל שלו כשהוא בערך בגודל 11, 13.
במעקב שלי בשלישי היו זקיקים בגדלים מאד, שונים, מה שיצר בלבול לגבי מתי אני אמורה לבייץ. 13, 15, 19 ו23.
בשלישי בצהריים מתקשרת אלי רופאה מהמחלקה.
היי מורן, כבר הגעת הביתה?
כן (נשמה הייתי אצלכם ב7 בבוקר, מה חשבת שאני עושה בכל הזמן הזה?)
אה. רצינו שתבואי למעקב נוסף, בגלל שהיה חוסר אחידות גדול בין הזקיקים.
אואה.
את יכולה לבוא שוב?
אני יכולה לנסות, ייקח לי כמה זמן.
כמה, 20 דקות?
לא, (איפה את חושבת שאני גרה, בבניין ריקליס?!) יותר כמו שעה וחצי... זה 40 דקות נסיעה באוטו מהבית שלי ואני ללא אוטו.
אה. טוב אז אני כבר אחזור אליך.
כמה דקות מאוחר יותר היא התקשרה שוב כדי להגיד שהם החליטו להמשיך את הטיפול עוד יומיים ולהזמין אותי בחמישי. המשמעות של זה היא כנראה אובדן של הזקיק הגדול משלישי, אבל הם רוצים לתת צ'אנס לזקיקים האחרים. אז אני צריכה להמשיך לקחת זריקות בוקר וערב, ולחזור בחמישי.
זה כל כך מעייף. אני מדמיינת את המונטאז' הקולנועי שמלווה את השבוע הזה. אני ישנה ולפתע השעון מצלצל, עיני נפקחות והמצלמה מסתובבת יחד איתי בעודי מתיישרת וקמה. צחצוח שיניים כמו בתוך חלום, החלפת בגדים וזום אאוט להראות שאני באוטובוס באור ראשון. ואז בביהח, לוקחת מספר, נקראת לחדר הזה ואז הזה ואז הזה, פותחות מחט, מלבישות קונדום. ובערב פדים של אלכוהול לחיטוי, תפיסת חלק של הבטן, הזרקה. וחוזר חלילה.
בדרך אלטרנטיבית
על הדרך, אני ממשיכה כמובן לצבור חוויות שחורגות מהשגרה המתוארת מעל. בשלישי היו לי שני מפגשים משמעותיים.
עליתי לירושלים (פעם שניה) כדי לפגוש את ג'נין, אוסטאופטית שגרה בשכונה מרוחקת ומטפלת בין היתר בעניינים קשורי הריון.
באחריות רבה הכנסתי את הפרגובריס לצידנית ונשאתי אותה בתיק נוסף כי לא ידעתי מתי אגיע חזרה הביתה.
ואז שכחתי אותה באוטובוס.
ירדתי לפני המרכזית, כדי לקנות תרופות ליום המחרת, ובמדרגות לכיוון בית המרקחת נוכחתי לגלות שחסר לי תיק. מיד התקשרתי לחברת האוטובוסים, שחיברה אותי לנהג שאמר לי איפה הוא משאיר לי את התרופה. פיוו.
אבל, זה גזל ממני משהו כמו חצי שעה שאותן תכננתי לנצל בנסיעת האוטובוס אל הבית של ג'נין, אז החלטתי לקחת מונית.
ופגשתי את יואל, נהג מונית ירושלמי, במקור משכונת ממילא (עד שפינו אותם לפני 30 שנה בערך), היום גר בארמון הנציב. אבא לשלושה, סבא לתשעה. נוסע שלוש פעמים בשנה ללאס ווגאס. הוא ואשתו כבר לא כ"כ קרובים, יותר עושים ספייס אחת לשני. היא כבר לא נוסעת איתו לחו" ל. הוא מת על אמריקה, והיה לוקח אותי איתו לשם אם רק אגיד.
בשלב מסוים הוא הביט בי דרך המראה ואמר, תראי איזה כיף זה ככה להכיר אנשים חדשים!
בקיצור, יואל נתן לי ברכה. הוא שאל אם אני נשואה (לא) וסיפרתי לי שחתונה זה לא הכיוון אבל שאני מנסה להיכנס להריון. בדיוק בדרך לטיפול.
אז הוא אמר לי במלוא הכובד, שהוא ממשפחת כהנים, והוא מברך אותי את ברכת הכהנים ואני אהיה בקרוב בהריון.
לקחתי את הברכה בשמחה ושמחתי ששכחתי את התרופה באוטובוס.
המפגש, השני היה עם ג'נין עצמה, שהמבטא שלה כל כך כבר וזה מיד עושה לי געגועים לסבתא שלי ולתרבות שיצא לי לפגוש מעט בחיי. היא אמנם ממונטריאול ולא ממש מצרפת, למרות שמאוחר יותר גיליתי שכן נולדה שם, אבל הניחוח הצרפתי ליווה כל מילה שלה, כל הברה. אני שבויה.
היא השכיבה אותי על מיטה במרפסת שסגרה לחדר טיפולים, והתחילה לעבוד.
אני לא יודעת בדיוק מה עשתה כי לא ראיתי את הידיים שלה, אבל המגע שלהן היה עדין מאד מאד. מרפרף. כמו פרפר שעובר מפרח אחד לאחר. כמו פריטה עדינה על נבל. ככה היא פרטה על הגוף שלי, עלתה מעלה מכיוון הרגליים אל הבטן, הרחם, המעיים, הכליות. הצוואר והראש. מוזיקה.
בשלב כלשהו יכולתי לראות את פניה בזמן שעבדה. את עיניה, בכל אופן.
הן נראו כחולמות, העפעפיים חסרי מנוחה והעיניים עצומות. שאלתי אותה אם היא רואה או שומעת את העבודה שלה. לקח לה רגע להבין ובגאווה אמרתי את המילה בצרפתית. אה, היא אמרה. אני רואה.
היא פתחה לי חסימה בצינורות באזור הרחם, ואמרה לי שעכשיו יהיה בסדר. ושלא יכאב לי יותר בצד ימין.
שאלתי אותה מה גרם לחסימה.
זה הרי משהו שאני יודעת, שיש לי שם איזו חסימה, איזה משהו שאני חייבת להצליח לפתוח ולפתור כדי שאוכל להיות בהריון. ובינתיים לא הצלחתי למצוא את החסימה, ולא הצלחתי להגיע אליה.
החיים, את יודעת. זאת תשובתה של ג'נין, ומשהו פתאום הוקל לי מאד.
אני רודפת אחרי איזה מקור, איזה תסביך או טראומה, שייתן לי משמעות ואמת וצלב לשאת. אבל זה לא העניין. יש כמובן, גורמים שיצרו את המחסום. אבל בסופו של דבר הם מעורבבים יחד עם עוד דברים, והמכלול הוא שיצר את החסימה. אל תצאי למסע הזה, היא ניסתה לומר לי.
אז אני מוותרת על המסע. בינתיים כבר יומיים שלא כואב לי שם. נראה מה יביא היום החדש, ולאן אני מתקדמת מפה.
