אתמול בלילה לא נרדמתי.
כלומר, בסופו של דבר כן, אבל עברתי דרך ארוכה עד הנחלה..
בדרך מצאתי את עצמי רואה לנגד עיני הבזקים מתקופת הריון, מלידה, מהורות בשלבים שונים. בתוך ראשי התנגנו שמות של בנים ובנות. עלתה לי שאלה מה אעשה אם יבואו תאומים? ומה אם יהיה בן ובת? האם אעדיף אחת מהם? (😏) או שאוהב את שניהם? מה אם יהיו שני בנים? אין לי שאלה על ברית מילה, אז זאת דאגה אחת פחות...
ואז חשבתי שאני צריכה לכתוב בלוג.
זה עבד נהדר בפעם הקודמת שיצאתי להרפתקה כזאת, להבדיל, אבל עדיין.
אבל אולי אני מקדימה את עצמי.
הרבה לפני:
התחלתי לחשוב מחשבות על הורות בכל מיני שלבים בחיים שלי.
את מבינה שאת עסוקה בזה כשאגב צחוק, מישהו אומר 'יואו, בטח הילדים שלכם יהיו מה זה חנונים/גבוהים/יפים/בריונים/השלימו את התיאור הנכון...' ובמקום להיות מוחמאת, או להיעלב, את שוקעת בתוך הזייה קלה וחושבת, וואי, באמת איך הם יהיו.... ילדים. .. שלי.... והכל מעונן מסביב ומרגיש באווירת תותים...
ואז יש את השלב שאת פוגשת נשים זרות שנראות לך בגילך...
או שאת מבינה, שאת מתקרבת לגיל שסבתא שלך היתה כשהיא ילדה וכו וכו.
יש תחנה סביב החברה הראשונה שלך שיולדת... ואז הגל שבא אחריה..
ובכלל, תמיד אהבתי ילדים, ותכלס אני אהיה אמא טובה, וכבר מחלקת לקטגוריות את הדברים שאעשה כמו אמא שלי ואת מה שלא..
מפה לשם לפני שנתיים התחלתי שיחה עם חבר על ילדים משותפים.
כלומר הזמנתי אותו לעשות איתי ילד.
זה בא אחרי הרבה מחשבות על זוגיות, ומשפחה, ומערכות יחסים, ושאלות על השותפויות שיש לי בחיים, ואלה שאין לי, ואלה שהייתי רוצה להמציא.
(יום אחד אספר על זה יותר)
הוא אמר לא.
לא 'לא!' מוחלט כזה, אלא יותר 'לא יודע... לא יודע..?' ומשם יצאנו (בעיקר אני) לשיחה באורך שנתיים של שאלות על מה זה אומר הורות משותפת ואם זה שלנו או גם עם הבנזוג שלו ומה אני חושבת שזה יעשה לקשר שלנו ואיך זה ייראה בכלל והאם זה אומר שאני מוותרת על זוגיות? ועוד אלף ואחת שאלות...
... שלאט לאט, בחצי השנה האחרונה, הלכו ותפסו צורה.
קצת לפני:
כן אני רוצה להיות אמא. לא אני לא מדמיינת את עצמי אמא בתוך זוגיות. לא אני לא חושבת שזוגיות והורות בתוך זוגיות זה דבר לא רלוונטי או לא נכון בהכרח (פשוט לא לי) (לא זה לא קשור לזה שלא מצאתי את האחד, ענת)
אני רוצה להיות אמא. יחידנית? לבד? חד-הורית? כן וגם לא.
אני יכולה להיות אמא כזאת. אני יכולה לגדל ילד לבד בעולם. אבל אני חיה בתוך קבוצה, שהיא חלק ממעגל, שהוא חלק מקיבוץ, ואנחנו עסוקים בליצור ולתרגל אינטימיות, ואנחנו שותפים ביומיום של מטה וביומיום של מעלה, ואני רוצה לגדל ילד ביחד.
אין לי מושג איך זה נראה. מה זה אומר. מה קורה אם... וגם לא אם... אני פשוט לא יודעת.
אני נאלצת, כמו רבות וטובות לפני, בכל נושא שהוא, להגיע כשאני נושאת עמי את כל הכוונות הטובות, ואת כל האמונה והרצון שיש לי, ולראות מה יקרה.
אחד הדברים שקרו והיו משמחים מאד, הוא שחברים שלי בקיבוץ אמרו לי באופן חד וממלא בטחון שהם נכונים להתנסות בגידול ילדים משותף. כמה וכמה כאלה. וזה נותן לי תחושה של ערך, של אהבה, של יחד אמתי. איזה כיף לי.
באפיק אחר של התקדמות, לפני חצי שנה הלכתי לרופאת נשים (אחרי שהלכתי לרופא המשפחה שלי, שלא ממש ידע איך להגיב למה שביקשתי, ומיהר להפנות אותי לרופאת נשים) ואמרתי לה בגאווה גדולה שאני מעוניינת להתחיל תהליך של הריון כתוצאה של תרומת זרע ומה יש לה להגיד לי על זה מבחינת מידע ופרוצדורה.
היא בקושי הרימה את העיניים ואמרה לי שתרומות זרע זה אצל רופא פוריות ולא אצלה. (נחמד לי ככה ללכלך, אולי היא תהיה הרופאה שלי... ואולי היא אחרת עם נשים בהריון)
אז יצאתי ממנה, ורגע לפני שיצאתי היא רצתה מאד להגיד לי שאני בעודף משקל כי מסתבר שבגובה שלי אני אמורה לשקול 20 קילו פחות למרות שהיא כאמור, בקושי הסתכלה עלי, לא מכירה אותי ואת מבנה הגוף שלי, או את התזונה שלי, או את בעיות העיכול שלי, או את העבודה שכנראה יש לי עצמות כבדות...
אז עם דמעות בעיניים ניסיתי להגיד לה שטבלת המשקלים שלה לא רלוונטית ושאני אבדוק את זה, והלכתי.
מצאתי את עצמי במורד המסדרון, אצל אחות נמוכה ומבוגרת, עם ח' וקצת ע', חיוך מחמם והרבה סקרנות. מרפאת פוריות. היא התחילה לשאול אותי כל מיני שאלות עלי, ומה אני מחפשת, ואני אמרתי לה שאולי זה יהיה תורם אנונימי ואולי חבר, שהוא הומו.. היא נשענה קדימה ואמרה בקול נמוך שהם אנשים מאד טובים. ההומואים? כן, אלה. אנשים חמים ואוהבים. וואלה. היא מכירה כמה, באמת נחמדים.
היה משהו מגניב בשיחה הזאת, שמפאת פער הדורות בינינו הרגישה גזענית קצת, אבל בעצם היתה לא, וגם מאד לא שמרנית. היה לה פשוט לקבל את המחשבה שלי שאני חיה בקהילה שיתופית ולכן רוצה שגם ההורות שלי תהיה כזאת. בסופו של דבר היא קבעה לי תור לד"ר בן שטרית ואמרה לי להגיד לו לפני הכל שרק באתי לשמוע.
ד"ר בן שטרית אדם מקסים מהתרשמותי.
הוא עיין בתיק שלי, הביט בי, חזר אל התיק, קימט את המצח והסתכל עלי שוב. הוא נשם עמוק ושאל בהיסוס: תגידי, סליחה אם השאלה... אבל, נישואין זאת לא אופציה מבחינתך? אמרתי לו שלא. לא שאני פוסלת זוגיות, אבל אני לא מאמינה במוסד, ולא אתחתן. למה?
פשוט, את מאד צעירה... רוב הנשים שמגיעות אלינו הן בנות 40, 45.. ואת יש לך עוד זמן.
הסברתי גם לו, וזה מאד עניין אותו. אז הוא הסביר לי בסבלנות על ההליך, על הבדיקות שאני צריכה לעשות, ואז מה עושים במקרה של תורם אנונימי ומה עושים במקרה של תורם ידוע. יצאתי עם רשימה של בדיקות לעשות, מאושרת וקצת בלחץ.
בשבועות שאחרי עשיתי בדיקת סקר גנטית (שכוללת מילוי שאלון קצר על ההיסטוריה המשפחתית שלי, ובדיקת דם) ועוד בדיקות דם והורמונים ומחלות ומה לא. דם בשתן. שתן בדם. צהבת, עגבת, אדמת... שמח.
בסקר הגנטי מצאו שאני נשאית של מוטציה מסוימת של גן של סיסטיק פיברוזיס. משפחה-הומלץ לי להגיד לכם להיבדק גם כן.. חוץ מזה תקינה וקיבלתי חותמת והכל יפה.
בתום השלב הראשון של שיחות השותפות הבנתי שמה שנותר הוא לקבוע תור לבנק הזרע. באינטרנט כתוב שבתום הבדיקות קובעים תור ומשם מתחיל התהליך. מאד פשוט.
באיכילוב אמרו לי שאין להם תורים עד יוני. בהדסה היה לה תור לשבוע משיחת הטלפון שלי, ופתאום נלחצתי, אז קבעתי לשלושה שבועות מאז. שזה היום. ה14.4.19
היום בבוקר.
אתמול בלילה לא נרדמתי....
לפני:
היום בבוקר, מצוידת בערימה יפה של תוצאות מכל הבדיקות שעשיתי, וכוס קפה, נסענו שי ואני להדסה עין כרם.
אתמול בשיחה עם גלית, חברה מהקיבוץ שהיא אם יחידנית, היא אמרה שזה מגניב שאני באה שוב להדסה אבל מהצד השני.
זה באמת מגניב. היה משהו חדש וגם מוכר ביציאה המוקדמת לירושלים, לצד השני בהחלט של ירושלים, מה דומה ומה שונה, מה אני זוכרת ומה כבר לא..
ידעתי איפה מרפאת הנשים כי כבר הייתי שם בעבר, אמנם בחלק השני שלה אבל עדיין. אז נכנסתי. עמדתי בתור. מאחורי החבל, שהיה ממוקם במקביל לדלפק הקבלה באופן מעורר תהייה. פתאום שמעתי קול מוכר, ומטפחת סגולה הופיעה מול עיני. בתיה?! מה שלומך? מה את עושה פה? אה, מה שלומך מותק, טוב לראות אותך, אני עכשיו עובדת פה חצי מהזמן.
האחות בתיה חסון, או, בתיה חסון האחות, שהיתה אחת מאחיות הבית שלי במכון שרת, עובדת עכשיו גם במרפאת נשים. איזה עולם קטן, אה? בטח, איזה הדסה קטן.
הודעתי על נוכחותי ונאמר לי שהפגישה שלי היא עם ד"ר ענבר טל (מה ששמעתי) זה בן או בת? בן. טל או ענבר? טל. אבל תודי שזה מבלבל.. (האחות לא היתה במצב רוח מודה)
בזמן שחיכינו (עוד פעם לחכות) שמנו לב שמאחורי המזכירה היה תלוי שלט שעליו היה כתוב:
נא לא
2
להפריע
אם מישהו יכול לחשוב על ההגיון מאחורי הניסוח שיגיד לי.
דיברתי עוד קצת עם בתיה, שאמרה לי שד"ר טל הוא ממש חמודי. נכנסה אשה ורבה עם הפקידה, הצלחנו להבין שהיא כנראה מנסה להפסיק הריון לא רצוי והביורוקרטיה מפריעה לה, וחשבנו על כך שזה מעניין שחצי מהנשים שבאות לפה רוצות להתחיל הריון וחצי רוצות להפסיק הריון. איזונים.
באיחור מה נכנסתי למשרד של ד"ר טל עימבר (מסתבר). הצגתי את עצמי. ואז את שי, ואז בתיה נכנסה אז הצגתי אותה גם. היתה אווירה מתרגשת קצת ומצחיקה כי בכל זאת מסתבר שאני באמת בת בית בהסדה.
ד"ר טל שאל שאלות, והביט בבדיקות שלי, ושיתף פעולה עם הצחוקים שעשיתי.
הוא מילא לי תיק, על דף ורוד, שאותו אני יכולה לקחת לכל בנק זרע בארץ. של הדסה נמצא שתי קומות מעל המרפאה. הוא אמר שהביציות שלי לא ממש מגיבות, ושהוא היה רוצה שאבדוק את זה לעומק כדי להבין אם הן בעצם בסדר ואפשר לעשות תהליך רגיל או שכדאי להתכונן מוקדם לתהליך של הפרייה חוץ גופית.
למרות שהמחזור של סדיר, צריך לוודא שהכימותרפיה לא עשתה איזה נזק. מזל שהביציות שלי כבר מחכות בהדסה...
אחר כך חתמתי על טופס שבו אני מצהירה שהתורם יהיה אנונימי, ושלא אני ולא ילדי נכיר את זהותו, ושאני מצהירה שהילד יהיה שלי. ביקשתי עותק ואני שוקלת למסגר אותו.
בסופו של דבר יצאנו מהמשרד, עם מסמכים חדשים, הפניה לבדיקה ולבנק זרע.
(את רואה שהוא חמודי? אמרה בתיה לד"ר טל)
השלב הבא הוא להירשם בתוכנת eve אצל בתיה ולפתוח תיק.
בתיה הצהירה שהיא יכולה בקלות רבה לחבר למישהו אינפוזיה אבל שמחשבים מקשים עליה, וביקשה שנעזור.
במשרד הראשון לא הצלחנו, אז עברנו למשרד אחר. גם שם לא הצלחנו בהתחלה, אז מזל האחות הראשית הצטרפה כדי לעזור לנו לצלוח את ים הטכנולוגיה. היתה הצלחה מרובה.
תחילה בתיה ישבה מול המחשב ואני ושי כיוונו אותה איפה להקיש כדי לפתוח לי תיק, ואחרי דקה או שתיים הצעתי לה שאני פשוט אשב במקומה ואמלא את הפרטים בעצמי.
וכך היה.
אני ישבתי בכיסא האחות, מול המחשב. משמאלי, רוכנת מעל הבדיקות שלי, בתיה האחות, ומולנו, מציצה אל המסך עמדה שי. מזל שהדלת היתה סגורה.
שם, גיל, גובה, משקל, עיסוק, היסטוריה רפואית בכל מיני גוונים, אורך מחזור, אורך ווסת, הרגלים מגונים, סוג דם, צבע אהוב, בדיקות דם כאלה ואחרות ואחרות.
פתאום נכנס ד"ר טל, והופתע לראות אותנו ככה. הוא צחק ואמר שאני כבר יכולה לקבוע לעצמי את הטיפול אם אני מעדיפה. אמרתי לו שאזמין אותו לברית.
זה לקח לא מעט זמן אבל בסוף מילאתי את כל הדברים שידעתי למלא. משם בתיה שלחה אותי שתי קומות למעלה, לבנק הזרע, לראות אם יקבלו אותי.
עליתי במעלית, והילכתי במסדרונות הישנים של הדסה. שמאלה ועד הסוף, ימינה ועד הסוף, שוב ימינה ועד הסוף.
מרפאת פוריות לגבר ובנק הזרע. חדר קטן, פתוח ושומם. אין קול ואין עונה, אבל הדלת פתוחה לרווחה. חיכיתי. וחיכיתי. וניסיתי להתקשר למרפאת נשים שאולי ידעו משהו אבל לא ענו. וחיכיתי. ובאיזשהו שלב החלטתי ללכת כי באמת לא קרה שם כלום. מידי פעם שאלתי עוברות ושבות אם הן יודעות איך לתפוס את ציפי או מיכל, אבל הן לא ידעו. האשה האחרונה שאותה שאלתי אמרה שנראה לה שהמזכירה הלכה.
ופשוט השאירה פה פתוח?! כן, כנראה..
ומה אם מישהו ייכנס לעשה בלאגן או איזה קונדס?
וואי, באמת זה יכול לקרות...
מהדרך ניסית להתקשר שוב לבנק הזרע, ובסופו של דבר תפסתי את ציפי.
שאמרה לי שהבנק די ריק. אין הרבה תורמים ואין הרבה כמות, ושכדאי לי להתקשר לאסף הרופא, שם יש לא מעט.
מסתבר שזה לא כזה פשוט...
אז זאת התחנה הבאה שלי.
נושמים עמוק ומתחילים.
