החג עובר כמו שחג עובר- חלקו מהיר מדי, כלומר השגרה ויום העבודה אחריו הגיעו אלי מבלי שהמצברים התמלאו עד סופם. חלקו איטי מדי, עוד ארוחה ועוד חיסול, ועוד פעם לשחק בלשבץ את הכלים עם השאריות בתוך המקרר, ועוד 'זמן בלתי תכליתי' יחד עם הילדים שרובו סביב הא ודא ומרגיש שהולכים בסיבובים.
למעשה, זאת התנסות ראשונה שלנו בקבוצה בחג ככה. בלי ההורים, לא בחיק המשפחות- מתמודדים יחד עם הארוחה והילדים והמתח בין זמן משפחתי לזמן מבוגרים. למעשה היתה חוויה טובה מאד, מקרבת, מצחיקה, משפחתית. כולל צפיפות יתר ומחשבות של 'מתי הבית יחזור לעצמו', וכולל למצוא את עצמי חולמת בהקיץ שככה אני רוצה לחגוג את החגים.
תוך כדי החג, הגוף שלי משתנה. חלקם שינויים ברורים יותר, כמו גודל הציצים שלי. אני לא מצליחה לצאת מההלם. אני חושבת שבשבועיים וחצי הם בערך הכפילו את גודלם. הבוקר הסתכלתי במראה וכל הפרופורציות של הגוף שלי הרגישו שונות. רזיתי? נמכתי? מה קרה לי? אני לא מזהה את עצמי... זה מעסיק אותי מאד, אני חושבת בעיקר כי לא חשבתי על זה בכלל לפני. ידעתי שהם אמורים לגדול, אבל לא שיערתי שזה יסעיר אותי ככה.
עוד שינוי ברור הוא המיחושים סביב הרחם. שלעתים מלחיצים אותי, כי הם מרגישים כמו ווסת, ולעתים מרגשים אותי, או נעימים לי במידה מסוימת, כי אני ערה למשמעותם. הם לא קורים כל הזמן, לפעמים אני סתם מרגישה רגיל.. אני משתדלת לא לדאוג מזה, מ'סתם להרגיש רגיל'.
הבחילות והצרבות, שפוקדות אותי במינונים מנומסים, עוד לא מתחברות לי באופן הדוק לתחילת ההריון, כי כבר היו דברים מעולם.
וחוץ מאלה, יש את השינויים הלא ברורים, מתחת לפני השטח, שאינם נראים לעין. שהביטוי היחיד שלהם הוא העייפות.
אני לא עייפה כל הזמן, אבל פתאום באמצע היום אני נהיית עייפה מאד. או בערב יש שלב שבו אני כבר לא מצליחה לתפקד. זה מאד מבלבל, בטח עכשיו בחג, כי בסהכ לא עשיתי יותר מידי. אז אולי אני עייפה מהחוסר מעש? אבל זאת עייפות אחרת, עייפות כבדה בהרבה.
הבוקר חברה אמרה לי 'תחשבי כמה הגוף עובד קשה עכשיו'.
ובאמת לא חשבתי על זה ככה, על כמה כל המערכות נכנסות לשעת חירום, מפנות משאבים וכוח אדם ליצירת... אדם. בעצם.
ולמרות שהיא רק בגודל של פרג, או אולי כבר יותר קרובה לגרגיר פלפל (אומרים גרגיר? לא בטוחה, אבל דמיינו פלפל שחור שלם אחד), היא מצריכה כל כל הרבה מאמץ.
עכשיו מניחים בגוף שלי את כל היסודות, לשק הריון, שיהפוך לשלייה, שיוחזק ע"י הרחם וכל החיבורים לכל המערכות תתפקדנה. וכל יתר החלקים בגוף נערכים להריון, וללידה, ולהורות.
אולי השאלה שענתי שאלה אותי כן מתבקשת, כי כמו שאני ממשיכה בסדר יומי ומשתדלת להפנות תשומת לב אבל לא עוצרת הכל, כך גם הגוף שלי, ממשיך לתפקד ולהתנהל אבל בעצם שולף מערך מפורט ומורכב לקראת יום הדין. ואולי יש צורך לעצור הכל. ולתת לדברים לשקוע. להפחיד קצת. לעמוד במלוא הכובד שלהם.
למרות שכרגע, בתוך היום הזה, שהוא עדיין ראשוני מאד, אני מתרגשת מהעובדה שזה הכי בהריון שאי פעם הייתי, ואני לוקחת דוגמה מהגוף שלי וממשיכה ללכת תוך כדי שינוי.
ללא מנוחה
בשלישי בבוקר, יום לפני האולטרסאונד הראשון שלי, אני מתעוררת כהרגלי, בדקה ל7, כדי להחדיר שני נרות ואגינליים. כשאני שולפת את המזרק אני מוצאת שיש עליו דם ישן, כלומר חומר חום. לא המון. וכשאני מנגבת יש עוד שארית קלה מאד.
בהתחלה אני אוחזת בעייפות ולא מסכימה להתעורר ולהילחץ מזה. אני חוזרת למיטה, ועוצמת עיניים. זה לא בטוח אומר משהו. אבל אחרי פחות מדקה אני כבר כותבת בשורת החיפוש בטלפון- מה זה אומר הפרשה חומה אחרי הפרייה חיובית. גם שם אני קוראת מאמר שאומר לי שאין לי מה לדאוג, שזה דם ישן, שזה בסדר. המון נשים חוות את זה. אני נזכרת שאמא שלי דיממה לאורך כל תחילת ההריון של אחותי.
שבוע אחרי ההחזרה מצאתי דם על המזרק. הוא היה אדום בהיר (מה שנקרא, ורוד) והיה ממש ממש מעט ממנו. אני זוכרת שזה מילא אותי בהתרגשות ובפחד. התרגשות כי הוא תאם את התיאור של 'הכתמת קליטה, או השרשה', ופחד כי הפחד כבר היה שם, כאמור. עומד מאחורי ומחכה.
גם עכשיו אני מרגישה את הפחד, שללא ספק רחוק ממני יותר, אבל עדיין כאן, אורב לי. אני משתדלת להזכיר לעצמי שזה הכי רחוק, שהגעתי. שאני מסוגלת. שבכל מקרה יהיה בסדר. שאני לא יודעת כלום. תנשמי קצת, אני מזכירה. ותחכי.
אולטרסאונד ראשון
לשמחתי וגם לצערי, מאוחר יותר באותו יום שלישי, שני שכנים בקיבוץ נכנסים לבידוד, בעקבות מפגש משמעותי עם חולה מאומתת. מפגש משמעותי שלאחריו באו וחגגנו יחד עת החג, ואכלנו יחד במשך שלושה ימים. איזה כיף.
אז בזמן שהם מחכים לתשובות של הבדיקות שלהם, הראש שלי אוכל, בולע ומעכל את עצמו מרוב מתח. שמסתכם בסופו של דבר בעיקר במחשבה שזה יהיה נורא להיכנס שוב לבידוד.
אז לשמחתי וגם לצערי זה קורה, והמחשבות שלי נעות במהירות ללחץ מזה ולא מההפרשה הדמית הספק קיימת שמצאתי בשלישי. היא לא המשיכה, ואני הצלחתי להירגע. ובאמת, הדבר היחיד שהרס את שנת הלילה שלי היה הפחד מבידוד נוסף.
ברביעי בבוקר אני קמה מוקדם מידי, מכניסה את הנרות ולא מוצאת זכר להפרשה. ואח"כ אני נוהגת בעצמי לירושלים! וחזרה. אמנם לא לבד, אבל זה כ"כ מרגש.
אני מגיעה למרפאת ההפרייה החוץ גופית, נרשמת להפנינג, ונכנסת לאחות. שם אני מזכירה לה את שיחתנו מאתמול בעניין ההפרשה, מעדכנת שאכן היא לא המשיכה, ובכל זאת היא מחליטה לשלוח אותי לבדיקת דם בנוסף לאולטרסאונד. הבדיקה מהירה יחסית, ומשם אני עוברת בהתרגשות אל האולטרסאונד. הלוואי שאראה משהו טוב. הלוואי שהיא עוד שם. הלוואי הלוואי הלוואי.
המכשיר נכנס ונדלק, ומהר מאד מופיע עיגול לבן, שבתוכו שחור, ובתוכו כדור לבן קטן. הטכנאית מתרשמת מאד, ומסבירה לי מה אנחנו רואות:
השחור זה מי שפיר, ובפנים, הכדור הקטן, זה שק חלמון. שיהפוך עד השבוע ה12 לעובר ממש.
ובינתיים נראה מעולה.
אני ממש מתרגשת. ממש. היא כזאת יפה, השקית חלמון הקטנה. הטכנאית מדפיסה לי תמונות שלה, 'לאלבום', ואני יוצאת בהתרגשות מהחדר.
אני בהריון. יש לי דבר בבטן.
אני שואלת מי יודע לומר לי באיזה שבוע אני, והטכנאית אומרת שאני בסוף חמישי.
אני מתיישבת שוב מול אורה, שמתרשמת גם היא מהשקית הקטנה שלי וכמה היא יפה.
היא מזמינה אותי לחזור בשבוע הבא לאולטרסאונד נוסף, בו נראה דופק, ואם הכל יהיה תקין הרופאה תשחרר אותי ברוב טקס והדר ממחלקת ivf ואוכל לעבור למרפאת הנשים שלי. אז גם יגידו לי מה התאריך המשוער, ומה מותר ואסור לי לעשות ולאכול וכו.
אני בהריון.
מידי פעם המחשבה מכה בי. או מלטפת אותי. איזו מחשבה יפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה