דניאלה מתחילה להסביר שזה משהו שעושים רק בבתי החולים. אני צריכה להתקשר ולברר אם יש תור, ומתי הם עושים את הצילומים. יום ושעות. למה? כי יכול להיות שיגידו לי שיש תור עוד חודשיים, ובמקרה כזה אני נוסעת לבית החולים בלי תור ויושבת שם עד שמכניסים אותי. התחלתי מהדסה עין כרם. בדיוק מישהי ביטלה ויש להם תור פנוי עוד שבוע. מתאים? ברור. קיבלתי ווסת? אממממ, לא, אבל אני אמורה לקבל (מחזיקה אצבעות). כי הבדיקה חייבת להתבצע בימים 6-11 של המחזור אז צריך לוודא שאת שם. אוקי, יהיה בסדר, תקבעי.
התקשרתי לדווח לדניאלה, שמיד הוציאה הפנייה.
ולשמחתי הרבה, יום למחרת קיבלתי ווסת והצילום רחם היה בתזמון מושלם.
כשסיפרתי למיכל שאני הולכת לעשות צילום רחם היא זרקה בשטח- ומישהי באה איתך? כי הבנתי שלפעמים לא מרגישות טוב אחרי... כדאי לך לקרוא על זה קצת.
אוקי...
אז נכנסתי לקרוא באתר של כללית. ושם היה כתוב שבמרבית המקומות באינטרנט כתוב שזה מאד כואב, אבל שבתכלס זה לא נורא. לא נעים, בהחלט, אבל לא סוף העולם. היה כתוב הסבר על התהליך, מה קורה בו, עם איזה כלים מתנהלים. את עלולה לדמם למשך 24 שעות אחרי הצילום. אולי תחושי כאבים או סחרחורת כמה שעות אחרי. אין סיבה להילחץ.
התקשרתי לענתי, שמצהירה שוב ושוב שהיכ בשנת חופש ושיש לה זמן בשפע, והזמנתי אותה לבוא. אני לא יודעת מה ריגש אותה יותר, ההזמנה לפגוש אותי או צילום הרחם. איך היא אוהבת את הדברים האלה. למרות שמראש ידענו שהיא לא תוכל להיכנס איתי כי יש לה תינוק קטן בבטן..
עצם העניין
ביום המיוחל הרגשתי שאני לא בפוקוס.
איך הבנתי את זה? שלא זכרתי אם התור שלי הוא ב1345 או ב1245. אז יצאתי מהבית מוקדם מאד. וכשהגעתי בסופו של דבר למכון הרנטגן גילית שלא הוצאתי התחייבות אלא רק את הפנייה.. בקיצור, סלט.
ענתי הגיעה והשרתה עלי בטחון, ולעסתי קנמון שזה תמיד נחמד. פתאום הגיעו שתי טכנאיות, נמוכות וחייכניות, האחת רזה ועדינה והשניה עגולה ולבבית. הן קראו בשמי וקמנו. הרזה הסתכלה על ענת והתחילה לדבר איתה אבל מהר מאד הסבנו את תשומת ליבה לכך שיש לה בטן של שבוע 33 והיא לא עושה את הצילום...
נכנסתי אל החדר עם צל של חיוך על שפתיי, ובפנים פגש אותי רופא. אני לא זוכרת איך קוראים לו, לצערי, אבל הוא היה מהמם. הדבר הראשון שהוא אמר כשראה אותי היה 'זאת הכי גבוהה שהיתה לנו, נכון?' הוא היה רזה וגבוה והקול שלו היה נעים והטון רגוע. ויכול להיות שבחיים אחרים ובסיטואציה אחרת הייתי מבקשת את הטלפון שלו.
התפשטתי ולבשתי חלוק, ועליתי על המיטה. הוא התקרב אלי וקריין את מה שהוא עשה. זה עזר עד שלב כלשהו שבו המפסק נכנס לבסיס צוואר הרחם שלי ואז הוא פתח אותו ואני הרגשתי שאני נקרעת בגוף, איפשהו בין הרחם לפות ללב. צעקתי בהפתעה ודמעות נזלטץו לי מהעיניים. הוא עצר והוציא את המכשיר. הטכנאית ניסו לעטוף את הידיים שלי ולשדל אותי ללחוץ ואני לא רציתי לשתף פעולה. דיברנו על זה שזה מאד מכאיב, ואני רציתי מאד להיות משתפת פעולה אבל לא הצלחתי להתגבר על הכאב הזה. הרגשתי שזה אפילו לא עניין של פחד. פשוט מאד כאב לי. ביקשתי ממנו שנסה להסביר לי מה הפרוצדורה, והוא נאנח בסיון למצוא דימוי מתאים. לבסוף הוא אמר. זה אולי כמו שאני אפתח מניפה בתוך הנרתיק שלך. זה כואב מאד, וזה מה שיאפשר לי לראות את הרחם.
הדימוי שלו לא ניחם אותי אבל התכוננתי לכניסה נוספת. שגם היא כאבה מאד, ולא הצלחתי לעצור את הצעקות. ברגע הצעקה היא יצאה החוצה ושניה אח"כ הרגשתי נבוכה ממנה. הוא הוציא את המכשיר ועצר. אנחנו לא נעשה את זה באונס, הוא אמר. רציתי להגיד לו שאני אשתדל יותר אבל לא הצלחתי. הבנתי את מה שהוא אומר. אולי זה לא שווה את זה.
אז מה אפשר לעשות?
הוא ענה שיש דרכים אחרות לראות מה קורה ברחם, ושאולי אפשר לעשות אותן. ושהוא יכול לנסות לעבוד עם מכשיר אחר, מפלסטיק, אבל הוא לא מאמין שיצליח לראות משהו כי הוא קטן יותר. אמרנו שננסה, ואני ניסיתי להכין את עצמי לסבב נוסף. אגרופים מתחת לישבן, כמה שיותר להרפות, עוד קצת, לחץ וכאב, וזהו. פתאום הוא אמר, תשמעי, אלוהים אוהב אותך. הצלחתי. ואת נשמעת שזה פחות כואב.
ואז הוא הכניס צינורית לרחם, כדי לנקות ואז כדי להכניס חומר, שמצטלם יפה ברנטגן. וזה כבר היה כאב אחר, מוכר. כאבי מחזור ברמות שונות, לא משהו שלא הכרתי.
צילמו לי את הרחם מזוויות שונות ואז יכולתי לקום וללכת. הרופא הראה לי את הרחם והחצוצרות, ואמר שהכל תקין. תוצאות יגיעו למרפאה בהמשך.
ויצאתי לדרכי.
באמת דיממתי כמה שעות אחר כך, אבל לא כאב לי יותר. ואמנם זה הרגיש כמו נצח אבל כל הזמן שם כולל הכל לקח עשר דקות. והכל תקין, כך שהכל תקין.
בחזרה לטבע
דניאלה אמרה לי לבוא למעקב ביום למחרת הצילום. הסתבר שאני בדרך לביוץ יפה. היא אמרה לי שנלך על זה, בלי הורמונים, באופן טבעי להגיע לביוץ. שמחתי על הרעיון. אז בינתיים לא לקחתי הורמונים, רק הזרקתי אוביטרל בשישי בערב כדי להתכונן להיום, ראשון, שבו אני נוסעת לאסף הרופא לסיון נוסף.
כשהתקשרתי לבנק, הזרע בחמישי להודיע שאני מגיעה בתחן אמרה שהתורם שלי כבר לא. אין לי יותר מנות זמינות. אני צריכה לבחור תורם חדש. היא שלחה לי את הקטלוג ואני עיינתי בו. כמה מהתורמים, שאת רובם אני זוכרת במעומעם, נראו לי מעניינים ומושכים פתאום (כתורמים). בסופו של דבר בחרתי נספר, אני אפילו לא זוכרת מה הפרטים שלו.
מחזור חדש, תורם חדש, ניקוי לגוף ולרחם, ואמא דלמ שפוגשת אותי שם כדי לתמוך רגשית ורוחנית.
נראה מה יוליד יום
