שקיפות עורפית

חששות

בחמישי האחרון נסעתי לשקיפות עורפית. 

ידעתי קצת במה מדובר, דניאלה הרי הסבירה לי. 

ככל שהבדיקה התקרבה הבנתי שזאת ממש לא בדיקת חובה, שהיא בחירה מלאה של ההריונית. אני משערת שמרבית הבדיקות הן כאלה. 

וגם, עם הכרותי עם הרפואה בארץ, אני משערת שלמרבית הבדיקות הרופאים רק 'ממליצים בחום', אבל את צריכה להתאמץ כדי לשמוע המלצה ולא צורך...

בעצם עברו כמה שבועות מאז הפעם האחרונה שראיתי במו עיני האולטרסאונד את הפרי הקטן שבבטן.

התחלתי להרגיל את עצמי להאמין שאני בהריון כל הזמן, גם אם לא רואים או מרגישים את זה עדיין. 

עם האמונה הזאת הרגשתי שאני בטוחה יותר, יציבה יותר. 

אבל יחד עם האמונה הזאת, אני מוצאת את עצמי בחרדה מתמשכת. 

אני חושבת שהיא נובעת מהניסיונות של השנה וחצי האחרונות, אני לא יודעת אם יש שם עוד משהו. 

אבל בכל פעם שאני עושה פיפי, ואני עושה פיפי בערך 10 פעמים ביום, אני בודקת לראות שאין דימום. 

הלחץ הזה, הפחד הזה לא עוזב אותי. 

אני מאד מקווה שבקרוב אפרד ממנו. 

התאהבות

נכנסנו, חן ואני, למשרד של ד"ר רון. בחור לבבי עם חזות מסקרנת שלולא הייתי מרוגשת מעצמי, הייתי מתעכבת עליה יותר. בלומדיני, עיניים בהירות, מכסה שהסתירה את רוב הפנים. כיפה סרוגה על הראש ושני חורים גדולים מאד באוזניים. בלי עגילים. כנראה שארית של חיים אחרים. 

ד"ר רון בץהציג את עצמי והסביר קצת על הבדיקה. 

זאת בדיקת סקר, כלומר היא הולכת על סטטיסטיקה. התוצאות שלה קולעות משהו כמו 86% או 95% (אני באמת לא זוכרת, מצטערת מראש, אם מישהו מתייחס לבלוג הזה כסמכות רפואית) והיא מורכבת משני חלקים. חלק ראשון הוא הסקירה באולטרסאונד, שבה בוחנים שני פרמטרים: את הקיום של העצם בין העיניים, ואת העובי של אזור השקיפות בעורף. מעל עובי מסוים, וחוסר בעצם, לרוב מעידים על תסמונת דאון. החלק השני של הבדיקה הוא בדיקת דם. 

חוץ מהבדיקה הזאת יש עוד בדיקת סקר שנקראת nipt, מוכר לי ממשהו שדניאלה אמרה אבל כבר לא הייתי במצב קליטת מידע... 

והבדיקה היחידה שיכולה להגיד בכמעט וודאות (99%, את זה אני כן זוכרת) זאת בדיקת מי שפיר. 

שעוד לא החלטתי אם אעשה. 

התיישבתי על המיטה והפשלתי קצת את המכנסיים. ציפיתי לתחושה לי נוחה כמו שהיה באולטרסאונד בטן הקודם, אבל למרבה הפתעתי, הדבר שראו בבטן היה ממש אחר מאותו חלקיק פועם עם שני צדדים. 

מולי הופיעה על המסך, (אני בוחרת להתייחס אליה בלשון נקבה, כי מגדר הולך לשני הכיוונים..) יצור שלם. 

ראש עגול שכמו הולוגרמה הקרין גם פנים וגם שלד, מעל האף היתה מכווצת יד ולה 5 אצבעות! 

גוף, שבחלקו העליון אותו הבהוב שאני כבר מכירה, כעת קטן מאד, ביחס ליתר היצור. 

ורגליים. מקופלות, משוכלות. 

נדהמתי. ד"ר רון בדק את עובי השקיפות בעורף, ואני ישבתי המומה תו"כ. אחר כך הוא עבר להראות עוד כל מיני דברים, ובינתיים המישהי הקטנה התמתחה, הסתובבה על הצד, הניפה את ידיה באוויר... 

הנה השלפוחית שטן, הצביע ד"ר רון על עיגול שחור קטקטן מעל הרגליים. 

המישהי המשיכה לזוז בעצלתיים. 

ד"ר רון שינה את תנוחת הסורק והראה לנו אותה מלמעלה, מהראש. תראי, המוח שלה כבר מחולק לשתי אונות, הוא הצביע על ציור גאומטרי מופלא. 

הוא ניסה לזהות מין אבל היא זזה יותר מידי. 

אמרתי לו, בטח יש לך עוד דברים לעשות, אבל אני יכולה להסתכל על זה שעות.. 

הוא חייך מתחת למסיכה ואמר שגם הוא, שהוא מאד אוהב את העבודה שלו. 

ואז, בעודנו יושבות פעורות פה ועיניים בהביטנו בפלא היפיפה הזה, ד"ר רון מתח קו ממוחשב, ומדד את האורך. 

6 וחצי ס"מ. בן אדם שלם עם עשר אצבעות ועשר בהונות ושלפוחית שטן וכלל המערכות, שזז ממש כמו בן אדם אמיתי, והוא כולו בגודל של שזיף! 

לא יאומן. 

יצאתי מהחדר בהיי, שלקח לו בערך יומיים להתפוגג בעדינות. כל הזמן חזרתי בעיני רוחי לילדה היפה שיש בתוכי, שנחה לה ברכות ובחוסר שקט, ממש כמוני. 

פוסט באיחור מאמצע השליש

הכל בסדר

אני עדיין בהריון. 

למרות שעברו שלושה שבועות בין הפעם האחרונה שראיתי חיים ותנועה לבין אתמול. 

וכל הזמן הזה, לא יכולתי להיות בטוחה. 

כלומר, יש כל מיני דברים שעוזרים לך להיות בטוחה, כמו לקום מידי בוקר עם בחילה, או כאבים בציצים. 

כמו זה שבעצם הפעם האחרונה שקיבלתי ווסת או דיממתי כבר היתה לפני חודשיים.

כמו זה שמתחת לכרס שלי, על העור בגדול איפה שהרחם, יש איזו קשיחות. לא ממש בליטה, אבל האזור קשיח. ממש כאילו צומח שם משהו...

אבל עדיין, קשה להיות בטוחה כשאף פעם לא הייתי בהריון לפני זה. וכשבעצם חוויתי שנה וקצת של 'לא'. 

וככה יוצא שמרבית הימים אני עייפה, נבחלת, חסרת כוחות, קצרת נשימה וכואבת. 

ומידי פעם אני קמה בבוקר ומרגישה מעולה. 

ומעבר לזה שאז יש לי כוח לעשות דברים (לשטוף את המטבח אחרי חודש, לבשל ארוחה הודית מטריפה כולל צ'פאטי, לנקות ולסדר את החדר שלי, לעשות את כל הכביסה כולל מצעים) זה גם ימים די מלחיצים. כי אם אני לא סובלת... אולי משהו לא בסדר?

קצרה היריעה מלתאר כמה זה מעוות לחשוב ככה. 

הלוואי שבקרוב אגמל ממחשבות כאלה. לאט לאט. 

בכל אופן, אתמול הייתי במרפאה. 

הסעתי את עצמי לירושלים, ובגאווה גדולה ומכופלת (כי הנה אני נכנסת למרפאת נשים לא כחלק מהסבל של מעקבי ביוץ) עליתי לקומה השניה ונכנסתי.

דפקתי על הדלת של דניאלה והתאכזבתי לגלות שם את מוריה, אחות הפוריות המחליפה. שיש לומר, שהיא אחלה. ממש. אבל היא לא האחות שלי. היתה לנו מעט אינטראקציה בשנה וחצי הללו, ולא פיתחנו אחת כלפי השניה את החיבה העמוקה, לא, האהבה, שיש ביני לבין דניאלה. 

אבל אין מה לעשות. אז ישבתי מול מוריה, וביקשתי ממנה אולטרסאונד כי ככה אמרה דניאלה, לפני שאני נכנסת לרופאה. היא קצת שאלה שאלות וקצת התעסקה במחשב, ובזמן הזה שמעתי הרבה אודותיה ואודות גישתה לחיים. 

היא בת 34, ויש לה 7 ילדים. הגדול בן 12. היא לא מתכננת ילדים, היא מקבלת את מה שהקדוש ברוך הוא מביא לה. אין שיקולים כלכליים, מה שבא מבורך ומוצאים איך להסתדר. 

זה אמנם נשמע שאני ביקורתית, אבל אני לא בהכרח. אין מה לומר, יש משהו מורכב רגשית בלשים אחות במרפאת פוריות עם 7 ילדים, כי הגבול בין מוטיבציה לדה-מורליזציה דק הוא. אבל בנוגע לגישה שמסתדרים עם מה שיש ותכניות משתנות בהתאם למציאות, טוב, אצלנו קוראים לזה 'כסף בא כשצריך' ו'היה לי סרטן, אני לא מאמינה בתכניות'.

אבל שיחתנו נקטעה עם כניסתה של דניאלה, שבהתרגשות גדולה מאד חיבקה אותי והזכירה למוריה שהיא בעצם עובדת צהריים.. 

ואז, היא שלחה אותי למעלה לעשות אולטרסאונד ולחזור אליה.

אני אדלג על החלק שבו עליתי שתי קומות ברגל כדי לרדת אותן ולקבל מספר כי המזכירה למעלה בהפסקה ולעלות שוב..

נכנסתי לחדר ואמרתי לטכנאית שבאתי לאולטרסאונד, ושלמיטב זיכרוני זה אולטרסאונד בטן כי אני כבר בשבוע שמיני. 

(וזכור לי שאחת האחיות אמרה בהר הצופים שאולטרסאונד וגינלי זה עד שבוע 8...)

אז היא עשתה לי בבטן. 

כשאין עדיין בטן (של הריון) ואין ממש תנועות מורגשות זה בעצם לא ממש נוח או מרגש.

הייתי צריכה ביד אחת להפשיל את המכנסיים שלי ככה שלא יתמלאו בג'ל, ומצד שני לתפוס את הכרס שלי שלא תפריע לה לראות. וכל זה כשאני מנסה להסתכל, ועוד יותר, להבין מה אני רואה... 

אז מה שראיתי, או שהאמנתי לטכנאית שראינו, הוא שק, הריון תקין, ובתוכו דבר קטן מתנועע. לא רק הלב. מה שהיה לפני שלושה שבועות כל היצור, הוא רק חלק קטן ממנו כעת. יש עוד מהדבר, עוד משני הצדדים. אחד מהם הוא הראש, הנה, הטכנאית מצביעה בעזרת העכבר על גוש אפור שנראה בדיוק כמו שאר האפור. והנה הברך, היא מכוונת לאפור בצד השני של הלב. אני מתרגשת ולא מצליחה לראות משהו שמזכיר בנאדם. אבל אני מלאת אמונה.

היא מצליחה למדוד אותו, למרות התנועות, ומדווחת שאורכו (מראש ועד זנב) הוא 23.8 מ"מ. מצוין, היא מסכמת.

איזה יופי! 

אני כמובן שומרת את התמונות שהיא מדפיסה, וגם במבט נוסף לא מצליחה לפענח מה נמצא שם מולי.

מעקב הריון

נכנסתי לרופאה. כבר ביקרתי אצלה פעם אחת, לפני שנתיים, כשרציתי להתחיל את התהליך. לא התחברנו ממש... ולמרות זאת החלטתי לתת לה צ'אנס נוסף, ואמרתי לעצמי שאולי עם הריוניות היא אחרת. 

היא לא. 

נכנסתי, מרוגשת וחסרת בטחון. כשקראו במספר שלי שמעתי שהחליפו את ה' מטופל' ב' מטופלת', ורציתי לשתף את הרופאה בהתרגשות שלי. אבל היא היתה עסוקה במשהו אחר, התיק שלי נותר פתוח אצל דניאלה במשרד והיא ביקשה שאלך אליה כדי שיסגרו אותו.

אז הלכתי לחפש את דניאלה, שסגרה אותו ונכנסה להגיד לרופאה כמה מילים. 

כשהיא יצאה הרופאה אמרה לי- שמעת? היא אומרת שאת שלה, כלומר אני צריכה לשמור עליך.

לרגע נרגעתי כי קיוויתי שזה אומר, שהיא תהיה יותר קשובה ונעימה, אבל זה לא עזר. 

מהר מאד, היא עברה לפרוצדורה. אני מניחה שזה מה שאמור לקרות במעקב, הריון, לא הרבה מעבר לזה. אבל כמובן שפעמים רבות מה שחשוב הוא האיך ולא המה. 

היא תשאלה אותי על הווסת האחרונה (כולם שואלים למרות שזה לא ממש רלוונטי), על בדיקות שעשיתי, ושלפה לי טבלה ארוכה ומפורטת עם כל הבדיקות שחשוב לעשות, שמומלץ, שרק אם רוצה. איפה, כמה הן עולות, מתי עושים אותן וכו.

סימנו לי להסתכל על שתיים באופן ספציפי, כי הן הכי קרובות, וירצה עוד פרטי מידע בנוגע אליהן. 

ביקשתי ממנה שתעצור ותחזור על הדברים, כי הרגשתי מוצפת, והיא חזרה על הדברים בחוסר סבלנות ובטון שאומר לי 'מה הבעיה?'. 

לקחתי ממנה את הטבלאות וניסיתי לדקלם לעצמי מה שהבנתי. אני צריכה לקבוע שקיפות עורפית, ואז סקירה מוקדמת. יש רשימה של מכונים ששם עושים את הבדיקות. 

הרופאה המשיכה ושאלה אותי מה המשקל שלי. נדרכתי, כיוון וזה היה עיקר המחלוקת שלנו גם במפגש הראשון. אמרתי שאני לא יודעת. היא התעקשה. 

בסוף זרקתי מספר, אין לי מושג כמה הוא קרוב למציאות או לא, והתעקשתי לשאול מה זה משנה? ולהוסיף שאני לא מקבלת את שיטת המדידה של BMI. היא התעלמה מההערה שלי והמשיכה, שלפי האחוזון שלי היא יכולה לקבוע העמסת סוכר, ומינון של חומצה פולית, ולתת לי הפנייה לדיאטנית. 

אין סיבה, תודה, אמרתי. אך היא כמו לא שמעה אותי. 

היא המשיכה בענייניות ובמהירות להדפיס הפניות ומרשמים. 

גם הפנייה לדיאטנית, למרות שביקשתי שלא. 'כבר הדפסתי' היתה התשובה, בטון מלגלג. 

יצאתי ממנה עם ערימת דפים ובלי הרבה סדר בראש. 

את הפנייה לדיאטנית זרקתי מיד לפח, כי מה לעשות שגם אני עקשנית ומתריסה. 

עם יתר הדברים הלכתי תחילה לשושנה ואז לדניאלה שקצת עזרו לי בעשיית סדר בדברים. 

ואלו עיקרם: 

1. יש בדיקות דם של תחילת הריון שאני צריכה לעשות. אפשר גם במרפאה המקומית. 

2. שקיפות עורפית. זאת בדיקה שבודקת תסמונת דאון באמצעות שני מדדים- משהו בעורף, ועצם בעין העיניים. בנוסף לבדיקה עצמה, שנעשית באולטרסאונד, עלי לעשות גם בדירות דם. אחרי. את הסקר אפשר לקבוע דרך המוקד ולעשות איפה שאני רוצה. 

3. לחזור לרופא(ה) אחרי השקיפות. 

4. סקירה מוקדמת. יש לקבוע דרך מכונים שעובדים בשיתוף עם הקופה או בפרטי. יש החזר חלקי. 

את בדיקות הדם, והשתן מסתבר, עשיתי. 

שקיפות עורפית וסקירה מוקדמת קבעתי. 

תור לרופאה בהתחלה קבעתי אליה, אחרי שדניאלה שכנעה אותי לנסות שוב (היא ממש מקצועית), ומהרגע שיצאתי מהמרפאה רק חשבתי שוב ושוב על כמה היא הרגיזה אותי, והעליבה אותי, והייתה לא מכבדת ולא מתאימה לי.... שלא יכולתי והתקשרתי למרפאה כדי לקבוע תור לרופא אחר.

אני לא יודעת מי הוא יהיה, כלומר איך, אבל אליה אני בטוח לא חוזרת. 

זהו. עכשיו אני חוזרת לשיעור שלי, 'לחכות'. מעניין מתי הוא ייגמר... 

הריונית מהשורה

דופק

שבוע לאחר מכן אני חוזרת להר הצופים, גם הפעם נוהגת בכוחות עצמי. 

הפעם, עם זאת, בשלב מוקדם בדרך אני מבינה שלא לקחתי איתי משהו לאכול, וחבל, כי אוכל מרגיע בחילה.. 

כן כן, אני מרגישה בחילות. לא כל הזמן, ולא באופן משתק תמיד, אבל הן בהחלט נוכחות. 

תוך כדי שהן תוקפות אותי אני מנסה להתרכז כדי להבין מה בעצם אני מרגישה תוך כדי. 

קודם כל בצוואר, ובגרון. איזו נפיחות. איזה גוש שקשה לבלוע. חוץ מזה קצת יותר נמוך, נגיד בצלעות. לא בדיוק כיווצים, יותר כמו תנודות. כאילו האזור מתחת לצלעות מחובר בחוטים לגוש בצוואר שמניע אותו כמו מטוטלת. ומתחת לזה בבטן, מאחורי הפופיק, איזה נשימה, אם אפשר לקרוא לה ככה. אני מדמיינת נמר או אריה שנושמים ונוהמים. בתוך הבטן שלי. משהו רועש ולא נעים..

עכשיו, הבחילות האלה, אם אני מרחיקה את מבטי ובוחנת אותן כמכלול- הן בעצם חוסר הלימה של תנועה פנימית ותנועה חיצונית. כמו מחלת ים. ומה שמרגיע אותן הרבה פעמים, גם אם באופן רגעי בלבד, הוא או לאכול, להכניס משקל, ובאופן ספציפי יותר קר, או מלוח ולימוני, או מתוק.. או גזים. סודה עם לימון, קולה.. נורא. כל הניסיון שלי (עאלק) לשמור על בריאות תזונתית מסוימת הלך לעזאזל.

כמובן שזה לא הכל, יש עוד מימד משמעותי שמתווסף ומקשה. אם אני לא מפסיקה לאכול, כי בעצם זה מה שמרגיע את הבחילה, אני נתקפת בקוצר נשימה נורא, הבטן שלי כואבת כאילו הייתי ילדה שלא אכלה שבוע ועכשיו בולסת חסרת הכרה, ואני לא מסוגלת לזוז, או לעמוד, או להיות בכל תנוחה שהיא לא לשכב הכי מתוחה שאני מסוגלת.

זה איזון מאד עדין.. ואני עוד לומדת אותו. 

בכל אופן, שבוע אחרי אותה שקית קטנה היה לי אולטרסאונד נוסף. במהלך השבוע קצת פחות חששתי, אבל לכל אורכו קפץ לבקר אותי מידי פעם הפחד והניח בראשי מחשבות שאולי הפעם לא יהיה כלום על המסך. 

ואולם, נכנסתי לחדר, עם טלפון כדי לצלם בווידאו את הפלא, ונשכבתי על המיטה. 

הטכנאית הכניסה את המכשיר (משום מה אני לא זוכרת איך קוראים לו) ופשפשה קצת בפנים, עד שנחתה על מראה יפיפה.

העיגול הלבן שבתוכו השחור כבר יותר גדול. ובתוכו מה שנראה כמו שתי צורות עגולות צמודות זו לזו. אחת עגולה יותר, והשנייה מוארכת ואליפטית, ודומה שהיא זזה כולה הלוך ושוב, הלוך ושוב. מיד שלפתי את הטלפון וצילמתי את היופי הקטן הזה, שאורכו קצת פחות מחצי סנטימטר. פועם. חזק.

מה זה! קראתי, היא פועמת! 

כן, יש דופק יפה וחזק! הטכנאית אישרה, ומהר מאד שלפה החוצה את המכשיר ומיהרה למלא נתונים ולהדפיס תמונה.

אני מתקשה לתאר לכם את התחושה. זה נפלא, לדמיין שבתוכי הולך וגדל משהו חי! מישהו. מישהי. 

אני נעה בחלל כמו תמיד רק שבתוך הגוף שלי, שנראה רגיל, בעצם קורה משהו נהדר!

הטכנאית כתבה שביחס להתפתחות ולגודל, אני בשבוע 6 פלוס יום (מבירור מעמיק התברר שזה בעצם היום הראשון של שבוע 6).

התיישבתי אצל אלישבע האחות, שמאד שמחה לראות אותי ואת הנתונים שלי, והיא אמרה שעלי לחכות לפגוש רופא, כי היום משחררים אותי מהמרפאה ואני חוזרת למרפאת נשים רגילה להתחיל מעקב הריון.

יא אללה. אני! הריונית רגילה! 

שחרור

ב40 הדקות שנותרו עד שיהיה רופא פנוי, שי ואני הולכות לאכול משהו. בכל זאת, לא אכלתי עדיין... 

אנחנו חוזרות ומחכות, וכמה דקות מאוחר יותר מגיעה ד"ר גודין, עם תספורת חדשה ונפוחה אף יותר מלפני כן, הפעם לבושה בירוק מתחת לחלוק ביה"ח. היא אומרת שמי שישחרר אותי הוא הרופא הכי חמוד במרפאה, אלעד. והנה מופיע אלעד, שמפתיע אותי עם השם הזה. בחור צעיר, שחום, נבוך וחדש בתחום, או כך זה נראה.

אנחנו מתיישבות אצלו במשרד והוא מנסה להבין אילי פרטים בדיוק הוא אמור למלא במחשב, ואילו בטופס המודפס. שואל אותי שלל שאלות. אני שואלת אותו כמה זמן הוא כבר בהתמחות הזאת, והוא מספר בגאווה מסוימת שזאת השנה השביעית ואחרונה שלו. יש לו מבטא קל, ולא ברור. אני מנסה בראש שלי לנחש, מה המוצא שלו, או מאיפה הגיע. 

הוא מדבר עברית טובה אבל פשוטה. הוא כותר בעברית כמו שסבתא שלי, שעלתה לארץ כאמא לשני ילדים, היתה כותבת. מצד, שני באנגלית הוא כותב בקלות ובמהירות. אוקי, עולה. ולמרות שחלפה לי מחשבה שאולי הוא ממזרח העיר, אני פוסלת אותה כי המבטא לא ערבי, והשם אלעד.... 

הכל מאד מרגש ובאותו זמן לוקח נצח. 

אני מסתכלת וקוראת את הדברים שד"ר אלעד כותב, ומידי פעם הוא מוסיף לי פרט מידע שאני חשה כי לא היה צורך להוסיף, כי זה לא רלוונטי לי כמטופלת. אולי, אם הייתי מחליטה ללמוד עכשיו רפואה ואז להתמחות ברפואת נשים וספציפית בפוריות, הייתי מגיעה עם יתרון מסוים...

אבל הוא חמוד, וקופצני, וחייכן מתחת למסיכה. רופאה אחרת נכנסת והוא מחליף איתה כמה מילים, ופתאום צוחק צחוק נהדר. מלא, ילדי. הלוואי שהייתי רואה את הפה שלו צוחק. הרופאה יוצאת, והוא מסביר לי הסבר לא מובן- פשוט הייתי בחופשה עכשיו כמה ימים.

אני לא יודעת מה לענות על זה, ובאותו זמן שאלות בתוכי בוערות- ומה קרה בחופשה?! הרופאה ההיא גם היתה שם?! איך הצלחת שיהיה לך הומור פנימי איתה אם היית בחופשה לבד??

ואז אני מבקשת שיאמר לי מה הוא תאריך הלידה המשוער שלי. והחישוב מתחיל..

תחילה הוא מנסה לאסוף את הנתונים שיתנו לו את התשובה: מתמ התחיל המחזור האחרון (17.8). מתי היתה ההחזרה (2.9), בן כמה היה העובר שהוחזר (5 ימים). את חישוב הנתונים הוא עושה לאט בצורה שאני מתקשה להבין, בעיקר כי לא ברור לי מה החישוב שעשה. אבל זה לקח מלא זמן. בסוף הוא חישב, שבעצם ההתחלה של 40 השבועות היתה ב26.8. לא ברור לי למה, אבל בהתחלה כשהוא אמר לי שזה ה26 לאוגוסט כמעט צחקתי. נשמה, אני לא אהיה בהריון שנה. בוא.

אבל אז אנחנו מבינים אחד את השניה. וברגע שיש לו את הנתון הזה הוא רק צריך להכניס אותו לאפליקציה מסוימת ואדע את התאריך המשוער שלי. אבל, בדיוק הטלפון שלו עושה בעיות..  אז הוא צריך להוריד מחדש את היישומון. בינתיים כבר הצלחתי לנחש מאיפה הוא וכדי לוודא אני שואלת. 

אני מבומביי, מהודו, הוא עונה ואני מאד מרוצה מעצמי שהבנתי לבד. 5 שנים בארץ. ירושלים אינטנסיבית, קשוחה. אבל עכשיו נחמד, הוא גר ברחביה. זה אחרי דירה בקרית יובל ובגבעה הצרפתית. בעיקר הוא אוהב לצאת לתל אביב בסופשים. כן, עכשיו עם הקורונה הכל קשה יותר. אבל בגדול הוא מאד נהנה.. 

יפה. האפליקציה ירדה! והתאריך המשוער שלי הוא: 11.6.2021

שלושה ימים אחרי יום ההולדת שלי.

אחרי שפינינו את זה, ד"ר גודין נכנסת כדי לראות מה לוקח כ"כ הרבה זמן, ומנחה את ד"ר אלעד על מה לחתום ומה לא מעניין. אני מודה לה מקרב לב ונראה שגם היא מתרגשת מהמעמד. ד"ר אלעד חותם, אני שואלת כמה שאלות, וזהו. אני משוחררת. עלי למסור לרופא שלי את המכתב. ונתראה ביוני, כשתבואי לבקר. 

וכך אני מסיימת לעת עתה את החלק שלי במרפאת הפוריות הר הצופים בירושלים. 

ובהתרגשות רבה אני עוברת הלאה אל השלב הבא בתהליך שלי: לחכות. שוב.

איך זה תמיד רק לחכות? למה שום דבר הוא לא אינסטנט? 

התפתחויות

תוך כדי ריצה

החג עובר כמו שחג עובר- חלקו מהיר מדי, כלומר השגרה ויום העבודה אחריו הגיעו אלי מבלי שהמצברים התמלאו עד סופם. חלקו איטי מדי, עוד ארוחה ועוד חיסול, ועוד פעם לשחק בלשבץ את הכלים עם השאריות בתוך המקרר, ועוד 'זמן בלתי תכליתי' יחד עם הילדים שרובו סביב הא ודא ומרגיש שהולכים בסיבובים.

למעשה, זאת התנסות ראשונה שלנו בקבוצה בחג ככה. בלי ההורים, לא בחיק המשפחות- מתמודדים יחד עם הארוחה והילדים והמתח בין זמן משפחתי לזמן מבוגרים. למעשה היתה חוויה טובה מאד, מקרבת, מצחיקה, משפחתית. כולל צפיפות יתר ומחשבות של 'מתי הבית יחזור לעצמו', וכולל למצוא את עצמי חולמת בהקיץ שככה אני רוצה לחגוג את החגים.

תוך כדי החג, הגוף שלי משתנה. חלקם שינויים ברורים יותר, כמו גודל הציצים שלי. אני לא מצליחה לצאת מההלם. אני חושבת שבשבועיים וחצי הם בערך הכפילו את גודלם. הבוקר הסתכלתי במראה וכל הפרופורציות של הגוף שלי הרגישו שונות. רזיתי? נמכתי? מה קרה לי? אני לא מזהה את עצמי... זה מעסיק אותי מאד, אני חושבת בעיקר כי לא חשבתי על זה בכלל לפני. ידעתי שהם אמורים לגדול, אבל לא שיערתי שזה יסעיר אותי ככה.

עוד שינוי ברור הוא המיחושים סביב הרחם. שלעתים מלחיצים אותי, כי הם מרגישים כמו ווסת, ולעתים מרגשים אותי, או נעימים לי במידה מסוימת, כי אני ערה למשמעותם. הם לא קורים כל הזמן, לפעמים אני סתם מרגישה רגיל.. אני משתדלת לא לדאוג מזה, מ'סתם להרגיש רגיל'.

הבחילות והצרבות, שפוקדות אותי במינונים מנומסים, עוד לא מתחברות לי באופן הדוק לתחילת ההריון, כי כבר היו דברים מעולם. 

וחוץ מאלה, יש את השינויים הלא ברורים, מתחת לפני השטח, שאינם נראים לעין. שהביטוי היחיד שלהם הוא העייפות.

אני לא עייפה כל הזמן, אבל פתאום באמצע היום אני נהיית עייפה מאד. או בערב יש שלב שבו אני כבר לא מצליחה לתפקד. זה מאד מבלבל, בטח עכשיו בחג, כי בסהכ לא עשיתי יותר מידי. אז אולי אני עייפה מהחוסר מעש? אבל זאת עייפות אחרת, עייפות כבדה בהרבה. 

הבוקר חברה אמרה לי 'תחשבי כמה הגוף עובד קשה עכשיו'. 

ובאמת לא חשבתי על זה ככה, על כמה כל המערכות נכנסות לשעת חירום, מפנות משאבים וכוח אדם ליצירת... אדם. בעצם. 

ולמרות שהיא רק בגודל של פרג, או אולי כבר יותר קרובה לגרגיר פלפל (אומרים גרגיר? לא בטוחה, אבל דמיינו פלפל שחור שלם אחד), היא מצריכה כל כל הרבה מאמץ.

עכשיו מניחים בגוף שלי את כל היסודות, לשק הריון, שיהפוך לשלייה, שיוחזק ע"י הרחם וכל החיבורים לכל המערכות תתפקדנה. וכל יתר החלקים בגוף נערכים להריון, וללידה, ולהורות.

אולי השאלה שענתי שאלה אותי כן מתבקשת, כי כמו שאני ממשיכה בסדר יומי ומשתדלת להפנות תשומת לב אבל לא עוצרת הכל, כך גם הגוף שלי, ממשיך לתפקד ולהתנהל אבל בעצם שולף מערך מפורט ומורכב לקראת יום הדין. ואולי יש צורך לעצור הכל. ולתת לדברים לשקוע. להפחיד קצת. לעמוד במלוא הכובד שלהם.

למרות שכרגע, בתוך היום הזה, שהוא עדיין ראשוני מאד, אני מתרגשת מהעובדה שזה הכי בהריון שאי פעם הייתי, ואני לוקחת דוגמה מהגוף שלי וממשיכה ללכת תוך כדי שינוי.

ללא מנוחה

בשלישי בבוקר, יום לפני האולטרסאונד הראשון שלי, אני מתעוררת כהרגלי, בדקה ל7, כדי להחדיר שני נרות ואגינליים. כשאני שולפת את המזרק אני מוצאת שיש עליו דם ישן, כלומר חומר חום. לא המון. וכשאני מנגבת יש עוד שארית קלה מאד.

בהתחלה אני אוחזת בעייפות ולא מסכימה להתעורר ולהילחץ מזה. אני חוזרת למיטה, ועוצמת עיניים. זה לא בטוח אומר משהו. אבל אחרי פחות מדקה אני כבר כותבת בשורת החיפוש בטלפון- מה זה אומר הפרשה חומה אחרי הפרייה חיובית. גם שם אני קוראת מאמר שאומר לי שאין לי מה לדאוג, שזה דם ישן, שזה בסדר. המון נשים חוות את זה. אני נזכרת שאמא שלי דיממה לאורך כל תחילת ההריון של אחותי.

שבוע אחרי ההחזרה מצאתי דם על המזרק. הוא היה אדום בהיר (מה שנקרא, ורוד) והיה ממש ממש מעט ממנו. אני זוכרת שזה מילא אותי בהתרגשות ובפחד. התרגשות כי הוא תאם את התיאור של 'הכתמת קליטה, או השרשה', ופחד כי הפחד כבר היה שם, כאמור. עומד מאחורי ומחכה.

גם עכשיו אני מרגישה את הפחד, שללא ספק רחוק ממני יותר, אבל עדיין כאן, אורב לי. אני משתדלת להזכיר לעצמי שזה הכי רחוק, שהגעתי. שאני מסוגלת. שבכל מקרה יהיה בסדר. שאני לא יודעת כלום. תנשמי קצת, אני מזכירה. ותחכי.

אולטרסאונד ראשון

לשמחתי וגם לצערי, מאוחר יותר באותו יום שלישי, שני שכנים בקיבוץ נכנסים לבידוד, בעקבות מפגש משמעותי עם חולה מאומתת. מפגש משמעותי שלאחריו באו וחגגנו יחד עת החג, ואכלנו יחד במשך שלושה ימים. איזה כיף.

אז בזמן שהם מחכים לתשובות של הבדיקות שלהם, הראש שלי אוכל, בולע ומעכל את עצמו מרוב מתח. שמסתכם בסופו של דבר בעיקר במחשבה שזה יהיה נורא להיכנס שוב לבידוד. 

אז לשמחתי וגם לצערי זה קורה, והמחשבות שלי נעות במהירות ללחץ מזה ולא מההפרשה הדמית הספק קיימת שמצאתי בשלישי. היא לא המשיכה, ואני הצלחתי להירגע. ובאמת, הדבר היחיד שהרס את שנת הלילה שלי היה הפחד מבידוד נוסף. 

ברביעי בבוקר אני קמה מוקדם מידי, מכניסה את הנרות ולא מוצאת זכר להפרשה. ואח"כ אני נוהגת בעצמי לירושלים! וחזרה. אמנם לא לבד, אבל זה כ"כ מרגש. 

אני מגיעה למרפאת ההפרייה החוץ גופית, נרשמת להפנינג, ונכנסת לאחות. שם אני מזכירה לה את שיחתנו מאתמול בעניין ההפרשה, מעדכנת שאכן היא לא המשיכה, ובכל זאת היא מחליטה לשלוח אותי לבדיקת דם בנוסף לאולטרסאונד. הבדיקה מהירה יחסית, ומשם אני עוברת בהתרגשות אל האולטרסאונד. הלוואי שאראה משהו טוב. הלוואי שהיא עוד שם. הלוואי הלוואי הלוואי. 

המכשיר נכנס ונדלק, ומהר מאד מופיע עיגול לבן, שבתוכו שחור, ובתוכו כדור לבן קטן. הטכנאית מתרשמת מאד, ומסבירה לי מה אנחנו רואות: 

השחור זה מי שפיר, ובפנים, הכדור הקטן, זה שק חלמון. שיהפוך עד השבוע ה12 לעובר ממש. 

ובינתיים נראה מעולה. 

אני ממש מתרגשת. ממש. היא כזאת יפה, השקית חלמון הקטנה. הטכנאית מדפיסה לי תמונות שלה, 'לאלבום', ואני יוצאת בהתרגשות מהחדר. 

אני בהריון. יש לי דבר בבטן. 

אני שואלת מי יודע לומר לי באיזה שבוע אני, והטכנאית אומרת שאני בסוף חמישי. 

אני מתיישבת שוב מול אורה, שמתרשמת גם היא מהשקית הקטנה שלי וכמה היא יפה. 

היא מזמינה אותי לחזור בשבוע הבא לאולטרסאונד נוסף, בו נראה דופק, ואם הכל יהיה תקין הרופאה תשחרר אותי ברוב טקס והדר ממחלקת ivf ואוכל לעבור למרפאת הנשים שלי. אז גם יגידו לי מה התאריך המשוער, ומה מותר ואסור לי לעשות ולאכול וכו. 

אני בהריון. 

מידי פעם המחשבה מכה בי. או מלטפת אותי. איזו מחשבה יפה. 

ימים ראשונים

הניגון השמח

יש שני סוגים של ניגונים- שמח ועצוב. עד עכשיו הורגלתי לשמוע ולזהות את הניגון העצוב, זה שמתלווה לבשורות לא טובות, לתוצאות שליליות. המילים מתנגנות כלפי מטה. את השם שלי מושכים, ואת ה'רן' בסוף אומרים בחצי טון יותר נמוך. ככה דניאלה היתה מנגנת את השם שלי בכל הפעמים שהתעקשתי לעשות בדיקת דם למרות שכבר ידעתי את התשובה.

ביום רביעי בצהריים ישבתי במשרד עם נועה וניסחנו מסמך, מה קורה אם כל הצוות שלנו נכנס לבידוד בבת אחת. פתאום טלפון. 

אני מחברת את האוזניה, שומעת את הלב שלי פועם באוזניים, בחדר, בעולם. הכל זז לאט. אני מתה מפחד.

מתה. 

אבל אני נושמת עמוק, ובאיזשהו מקום מזכירה לעצמי שעם הכל אני אמצא איך להתמודד, ועונה. 

הלו? 

מהצד השני, אורה האחות. מנגנת את השם שלי בטון גבוה וקליל, שרק הולך ועולה בסיומו. 

עוד לפני שאני מצליחה לעכל מה אני שומעת, בניגון שלה, היא ממשיכה ואומרת

את בהריון. 

את בהריון

א ת  ב ה ר י ו ן 

בשלב הזה נועה תופסת אותי, ואני אותה, ואנחנו בוכות ואני לא מבינה מה קורה לי ואני אומרת לאורה- אני לא מאמינה

והיא אומרת לי, למה לא? 

ואני עונה את המרירות ואת האמונה שמציפות אותי- כי עד עכשיו קיבלתי רק תשובות שליליות.

אורה ממשיכה ואומרת שהבטא שלי מאד גבוהה, שזה ממש טוב, ובעוד שבוע אני צריכה לבוא לאולטרסאונד. 

אנחנו מנתקות את השיחה, נועה ואני מתחבקות ובוכות עוד קצת, ונועה שואלת אותי מה בא לי לעשות. 

להתקשר לאמא שלי, אני אומרת. 

אמא שלי כמעט מתפוצצת מרוב שמחה, ומתחילה גם היא לבכות. (זה הולך להיות מאפיין של מרבית הסיפורים, שתדעו..)

ואני מרגישה כמו מרשמלו. 

רכה, מרחפת, לא מחוברת למציאות. 

זה כל כך מוזר. אני מרגישה פיזית אותו דבר בדיוק כמו שהרגשתי בבוקר. ואתמול. ועכשיו למציאות הזאת, של להרגיש רגיל, יש כותרת חדשה. שהיא כרגע ההבדל היחיד. 

ואני מוצאת את עצמי תוהה מתי יתחלפו התחושות וארגיש משהו חדש. 

ואני מחייכת מלא. 

לא מעוניינת להפסיק. 

לא מתנצלת, לא פוחדת. 

אני לרגע מתלבטת עם נועה למי מספרים מתי. היא טוענת את מה שגם אני חושבת, שנכון לספר למי שמעורב, ושבמידה וחלילה יקרה משהו יהיה איתי בהתמודדות הזאת. 

שזה לא כולם, ללא ספק. 

אבל כמו שאצלי כל הדברים מונחים על השולחן, גם במקרה הזה המעגל התמודדות המצומצם שלי לא כזה מצומצם. ואני מוצאת שיש די הרבה אנשים שמתחשק לי לספר להם כבר עכשיו. 

אני משתדלת להתאפק, ולא רק להגיד לכל מי שחולף על פניי, אבל אני מרחפת. אולי הם רואים. 

היום שאחרי

בחמישי בבוקר אני קמה סופר מוקדם ונוסעת לבית שאן. יש לי טסט! 

אני צוחקת שאת כל הביצים שלי שמתי בסל אחד, וחן מתעצבנת עלי ואומרת שאין מה להשוות. 

ועם זאת, יצאו יומיים מלאי חשיבות. 

עברתי, אם אתם תוהים. מאד התרגשתי.

זה היה החותם לזה שאני בתחילתו של פרק חדש בחיי. ועוד יום לפני ראש השנה!

בצהריים, כשאני חוזרת הביתה, אני שמה לב לתחושה משונה ומוכרת. 

מאד מאד מאד עדינה, ולא נמצאת תמיד, אבל באזור הגרון שלי, ממש איפה שבולעים, יש לי כמו גוש. לא ממש גוש, איזו רגישות. כשאני מנסה לבלוע את הרגישות היא מתעקשת להישאר במעלה הגרון, ואני מרגישה שהיא משתלטת על הפה שלי, על הטעמים.

אני מכירה אותה. היא פוחדת מסודה, ולימון, ומסטיקים. היא גדלה להיות בחילה שמלווה לתקופה, לא תוקפת בבת אחת. פעם חלקנו את הפה שלי במשך חצי שנה. 

והנה היא מציצה שוב. 

מעניין, שהדבר הראשון שאני מרגישה בסטטוס החדש הוא דווקא בגרון ולא ברחם. 

חוץ מהחברה, אני שמה לב לריחות לא טובים. ולא יודעת לומר אם באובייקטיביות צריך להחליף את הסקוץ' או שחוש הריח שלי התחדד. בכל אופן זה משמח אותי, הרי ידוע שסקוץ' הוא הדבר הכי רווי חיידקים בבית, וטוב להחליף אותו.

4:51

פתאום תוך כדי שינה אני מרגישה את עצמי. כלומר עוד לפני שאני נכנסת למצב של ערות, התודעה שלי מתעוררת, מנערת מעליה שאריות עייפות ושינה. העיניים שלי עצומות חזק, מעוניינות להישאר ככה עוד שעתיים לפחות, אבל כל יתר הגוף שלי חסר מנוחה, זז מצד לצד, לא מוצא תנוחה לשקוע בה.

אני קמה לעשות פיפי. שותה מים. נשכבת שוב. 

אותו גוש בגרון מופיע, ויש לו חלק נוסף, איזה גוש בבטן. בין בחילה למיחושי רעב. אני מרימה ידיים, מוותרת. 

מוצאת את עצמי מתכתבת עם אחותי בניו יורק ב5 בבוקר, על הא ודא. 

ואז המיחושים עוברים, הגוש בגרון נסוג. העיניים שלי מסמנות לי שהן ממש לא סיימו לישון.

אני מנסה שוב. 

מתחתית הבטן שלי, אזור המפשעה, ברחם ליתר דיוק, מגיחים בחגיגיות כאבים. לשניה אני נלחצת, כי הכאבים האלה מוכרים לי מאד, ונרגעת, כי הכל בסדר. 

הרחם גדל. זז. 

אני שוכבת במיטה ומנסה לחשוב איך לנסח את הכאבים האלה, כאבי הרחם. כל אשה שאני מכירה מכירה אותם באופן כזה או אחר. ואין מילים שיכולות לדייק אותם, כי הם לא דומים לאף כאב של אף שריר אחר בגוף. 

אני מדמיינת שככה מרגיש בצק בעת שלשים אותו.

מתיחות, כיווצים, פריסה, קיפול, לא חד, לא חזק, אבל תמידי. מלא מקצב. 

הרחם שלי מצא לנכון לעבוד בלילה, במקום לאפשר לי לישון. 

עוד דבר ששמתי לב אליו הוא שלצד הריבוי של מתן שתן, אני צריכה להיות בתנוחה מסוימת כדי להצליח לעשות פיפי. מה זאת אומרת? אני מדמה בעיני רוחי את השלפוחית, ומעליה הרחם (מעליה כמו פרוסות לחם שכובות, לא קומה מעל) השלפוחית מלאה, אבל הרחם עכשיו עסוק בעצמו, הוא מרחף בחלל הגוף. אז אני לא יכולה להישען אחורה ולאפשר לו לרחף אם אני רוצה להשתין. אני צריכה להישען קדימה ולהפעיל קונטרה, ללחוץ את הרחם אל השלפוחית כדי שזאת תצליח להתרוקן.

בין השיא למוחשי

דיברתי בצהריים עם רונית, חברתי הטובה. היא שמחה והתרגשה מאד מההריון, ושאלה איך אני מרגישה. כבר ידעתי לנסח שאני מאד שמחה, ולאו דווקא מרגישה טוב, כי בעצם היומיים האחרונים מלאים בתחושות שהן מאד נוכחות, וחלקן משמחות מאד בהקשר, אבל הן לאו דווקא נעימות. נניח הבחילה העדינה הזאת... או גברת צרבת שפקדה אותי היום לכמה רגעים. אפילו הציצים שלי, שעד לפני שבוע בערך צמחו כמו מרשמלו- רכים וקלילים, התחילו להיות רגישים יותר וכאובים.

וזה בלי לדבר על המתיחות של הרחם, מה שגורר מיחושים כאלה ואחרים בירך, בגב, וכו. 

וההורמונים שאני לוקחת, שמייצרים לי הפרשות כאלה ואחרות, ואני צריכה לכבס כל זוג מכנסיים שאני לובשת באותו יום. 

בקיצור, אני מרגישה שבבת אחת אני מוצפת מכל הכיוונים. 

אתמול בערב התכתבתי עם ענתי, שאיימה שמידע פעם היא 'תאלץ' להוציא עלי את ההתרגשות שלה, והיא שאלה אם כבר נלחצתי פתאום מהמחשבה שהולך להיות לי ילד. אמרתי שלא, ושאלתי למה. 

היא אמרה שאצלה זה היה ככה, ההתרגשות לוותה במחשבת-אחרי, כבדה ומאיימת.

אני לא מרגישה ככה. אני רק מדמיינת מה נעשה ביחד, אני והילד/ה, לאילו הרפתקאות נצא ואם הגישה ה'ארץ לעולם לא'אית שלי תייצר ילד מקובל חברתית או דחוי...

אבל כן לצד ההתרגשות יש איזו תחושה שבא לי להיות בשלב הבא. 

בעוד שבוע, או חודש מהיום. עם תאריך משוער, בחילות סדירות, אולי איזה תחושה ברורה יותר מכיוון העובר, שנכון להיום הוא בגודל של גרגיר פרג. 

הפחד

טעויות חשיבה אוטומטיות

אחרי ההחזרה הסתובבתי כמה ימים מתודלקת על האדים של לראות את העובר הקטן ולדעת שלא משנה מה יקרה, כרגע יש בי משהו חי. 

אחרי כמה ימים, כאמור, ההתרגשות פחתה, ופינתה את מקומה לאיזו מין התפעלות ממה שקורה לי. 

הציצים שלי התחילו לגדול. לאט לאט, ובהתחלה ממש לא הייתי בטוחה אם זה באמת או שאני פשוט מדמיינת. אני כבר שנתיים מסתובבת ללא חזייה, כך שקשה לאמוד השתנות של גודל ביחס לחולצות טישרט רחבות.. אבל לפני שבוע בערך, לבשתי שמלה חצי צמודה ולא היה מקום לספק. למעשה לרגע לא היה מקום בכלל. הם גדלים. 

שזה מאד מרגש, ומשמח, כי אמא שלי כל הזמן אומרת שזה השינוי הראשון שקרה לה בהריון. 

מה שמעניין הוא שברגע שעלתה לי המחשבה על אמא שלי, והתרגשתי, מיד התגנב פנימה הפחד ונעמד מאחורי.

בהתחלה הוא רק הבהב, הופיע לרגע ונעלם, מצא לעצמו ביטויים רציונלים. 

קראתי מאמר על תופעות לוואי אחרי ivf, כי התחלתי להרגיש מיחושים באזור המפשעה, והבזקי בחילה.

היה כתוב שם על שלל תופעות לוואי שיכולות להעיד על תחילת הריון. ובסוף הסבר של כל תופעה היה סייג- אבל אולי אלה ההורמונים. 

ואני מצאתי את עצמי קוראת בהתמסרות. למה לי לדאוג? אני יכולה להרגיש דברים בכיף, אולי זה ההורמונים. 

בהמשך הפחד הרשה לעצמו להופיע לזמן יותר ממושך. מצאתי את עצמי חושבת מחשבה ומיד מטילה בה ספק. 

הבנתי שאני פוחדת. פוחדת לקוות ולייחל, לדמיין שאני בהריון. פוחדת להיפגע שוב. 

ובמידה מסוימת, פוחדת יותר ממה שפחדתי לפני כל בדיקת הריון בשנה האחרונה. 

כי זה חדש, כי זה אמור להיות אפקטיבי יותר, וכי אני מסתובבת ומספרת לעצמי שהגישה שלי היא חיובית, והיא מורכבת משני תימוכים: אחד הוא שד"ר גודין נראית כאילו היא לא לא מצליחה בשום דבר בחייה. ושני הוא שמיציתי את הסטטיסטיקה השלילית שלי.

אבל עדיין, הפחד כבר מחבק אותי ללא בושה. 

אני מדמיינת את השחיקה, ואין לי כוח לשחזר אותה. 

לדמיין את הכן

אמא שלי אוהבת לומר, כשהיא משכנעת אותנו לנסות משהו חדש, שאת ה'לא' כבר יש לנו. כלומר מעצם חוסר הניסיון יש כבר את הלא. אבל אולי נצליח למצוא גם כן.

ואני לא מעיזה להישען על ה'כן' הזה, מחשש שלא יהיה שם כלום ואני אפול. 

כבר שחררתי מזמן את הגישה שמחשבות בוראות מציאות, לפחות בהקשר הזה. אז נוח לי להתבצר ב'לא' הלא מחייב שלי, מצד אחד לא להסתכן ומצד שני אם יצליח יצליח. וזה לא קשור למה אני חושבת. 

ובעצם, מה זה משנה, כי השבועיים הצטמצמו לשבוע ויומיים ולילה, ועכשיו הם עומדים על שעה עד שלוש שנשארו לי עד שהוודאות תמצא אותי בדרך זאת או אחרת. 

וכבר קיבלתי הודעה מהדסה שהתקבלו תוצאות של בדיקות אבל זה משתק אותי ומפחיד לאללה אז אני אוריד את ראשי ואספור נשימות ואחשוב על כל דבר אחר עד שיתקשרו לספר לי.. 

ההחזרה

המסיכה שלי ואני

מהרגע שיצאתי מבידוד אני מקפידה על מסיכה. בכל בוקר אני עוטה אותה על צווארי, כמו שרשרת. ובכל מפגש עם גורם חיצוני היא מכסה את פני.

היציאה עצמה מהבידוד היתה ישר למים העמוקים, או יותר נכון למי הביוב. יצאתי בשבת אחהצ ומיד הלכתי לטפל בתקלת ביוב אצל חברים בקיבוץ. אחרי כמעט שלוש שעות נחלתי הצלחה. והתייבשתי.

אחרי זה היה שבוע אינטנסיבי, שכלל חתונה (בה הייתי עם מסיכה במשך 7 שעות ברצף, מסיכה חגיגית שתפרתי במיוחד למאורע), שיעור נהיגה ראשון (!), שבעה ועוד שלל עניינים.

וכמובן שהווסת הגיע בשמחה ובכאב, וסימן התחלה חדשה. 

בשבוע שעבר עשיתי בדיקת קורונה רביעית, שיצאה שלילית, ובאופן כללי אני בנסיון מודע להימנע ממזמוזים כאלה ואחרים ושמירה על מרחק טיפתי. 

לו"ז החזרה

יום למחרת קבלת הווסת עליתי למרפאה, שם התחילו לי מעקב. הייתי אחרי חתונה, מעט שעות שינה, ועוד קצת עפופה באדי הבידוד, והחוויה היתה מסוימת.

בצהריים התקשרו להגיד לי להתחיל לקחת כדורים, בקטנה ממש לעומת פסטיבל הזריקות הקודם. 

ולחזור למעקב אחרי שבוע וחצי. 

אז במשך שבוע וחצי לקחתי כדורים, שלוש פעמים ביום, ובראשון האחרון עליתי למרפאה למעקב נוסף. רירית הרחם שלי היתה עבה ויפה, כך אמרה ליאורה הטכנאית.

לעומת זאת, יאנה התקשתה למצוא לי וריד. הווריד הפעיל שלי ביד שמאל התעייף ככל הנראה, ואחרי דקירות וחיפושים היא התחילה לטייל באצבעותיה על הזרוע שלי בחיפוש של  מקום אחר. אני מיד הקשחתי ונלחצתי, בעיני רוחי דמיינתי את אנג'ליקה, האחות שלי במכון שרת לפני עידנים, מצקצקת בלשונה כשהיא לא מצליחה למצוא לי וריד. דמעות מילאו אותי והסבתי את מבטי. בסוף, בכאב, היא הצליחה למצוא וריד פעיל ולמשוך דם לשביעות רצונה, ואני שוחררתי כשידי חבושה.

חזרתי הביתה מותשת ומתרגשת וחיכיתי לטלפון שייתן לי וודאות לגבי המשך השבוע. 

ואכן, בצהרי אותו יום התקשרו להגיד שאני צריכה להתחיל לקחת את הנרות שוב, וברביעי עלי להתייצב להחזרה. את השעה המדויקת יבשרו לי ביום שלישי. 

בשלישי חיכיתי ואף טלפון לא הגיע, וב1530, ממש לקראת סגירת המרפאה התקשרתי אני. אבל לא היתה תשובה. והלוז שלי לרביעי נותר תעלומה. 

אז ברביעי על הבוקר התקשרתי לשאול, ואמרו לי לבוא ב14. לא, לא צריך להביא שום דבר. כן, לאשפוז יום. לא צריך לצום, להיפך. ולקראת ההליך אצטרך לשתות הרבה.

יאללה. 

מים ותותים

אני מגיעה לאשפוז יום בעשרה ל14, ופרידה האחות מפנה אותי לקבלת חולים כדי לקבל מדבקות. זה משהו שכבר למדתי על בתי חולים, מדבקות זה המטבע שלהם. הדרך היחידה להתקדם בתוך בית החולים הוא בתמורה למדבקות. באשפוז זה כמו לשים פקדון. את כל המדבקות שלי פרידה מחוררת ומכניסה לתיק, ובפועל משתמשת רק בשתיים או שלוש מתוכן.

אני עונה על כמה שאלות, ומופנית לתא. עלי לשבת על כורסא ולא לגעת במיטה כי זאת המתנה קצרה יחסית. ולא היו רוצים להחליף גם את המצעים במיטה בגללי. שחף שבאה איתי מקבלת כסא משלה ואנחנו יושבות. פרידה מזכירה לי שעלי לשתות הרבה כי השלפוחית שלי צריכה להיות מלאה. אז אני ממלאת ומרוקנת בקבוק אחר בקבוק. ובינתיים הזמן עובר ועוד לא קוראים לי לבוא. ב1445, אני כבר עומדת להתפוצץ, ואני מבקשת מפרידה רשות ללכת להשתין. היא מאשרת לי מכיוון שאין לה מושג מתי יבואו לקרוא לי. אז אני משתינה ומיד אח"כ חוזרת למשטר המים.

בערך ב1530 ד"ר מירי גודין, בשמלה ורודה ונעלי עקב שחורות, ומעל אלה חלוק חדר ניתוח כחלחל, מגיעה לעדכן אותי שממש עוד כמה דקות אכנס. אני מתכוננת, ומחזיקה חזק את השלפוחית שלי, שמלאה באופן מסוכן. 

כמה דקות אחרי, הילה האחות מגיעה לקחת אותי ואנחנו הולכות יחד לחדר הניתוח. שם אני מורידה את התחתונים ומתיישבת על המיטה, בקושי רב. נמצאות שם יחד איתנו ד"ר גודין ועוד רופאה, מהמעבדה, שצריכה לחתום על מסמך אישור כלשהו. אני מדקלמת את שמי ומספר התז שלי בפעם הלא יודעת כמה, ומתחילות.

אני שוכבת על המיטה, רגלי פסוקות, משתדלת להחזיק חזק את פתח השלפוחית ורגישה לכל תנועה. מסביבי ד"ר גודין והילה מארגנות ציוד. ספקולוס, צמר גפן, מתושים, מכשיר אולטרסאונד. אני שואלת אם אוכל לראות את העובר, ודר גודין מחייכת מבעד למסיכה ואומרת 'ודאי! תסתכלי במסך פה משמאלך'.

ואכן, על מסך טלוויזיה שתלוי על הקיר אנחנו רואות לפתע את שמי, ואז הצילום משתנה ובמרכז המסך מופיע גבשוש קטן ואפרפר. 

וואו, כמה שהוא התפתח מהבוקר! קוראת ד"ר גודין בהתפעלות. אני מתמלאת גאווה והתרגשות, ומנסה לנסח לעצמי כמו מה זה נראה. עדשת המיקרוסקופ משנה פוקוס והגבשוש נעלם, ובמקומו מופיעה צינורית גדולה שככל הנראה שואבת אותו לתוכה. 

ד"ר גודין מכניסה את הספקולוס ואני בסבל ממש, היא משדלת אותי להרפות אבל אני ממש לא רוצה לעשות עליה פיפי. 

מסתבר שעניין השלפוחית המלאה אמור ליישר את הרחם, ולסייע בראות טובה יותר. 

בסוף אני מצליחה להיות רפויה במידה הנכונה, ותנו לי לומר לכם שזה ממש לא פשוט. בטח כשבמקביל ללחץ הוואגינלי יש גם את מכשיר האולטרסאונד שהילה מצמידה לי לבטן התחתונה. אבל אני עוצמת חזק את עיני ונושמת נשימות מדודות ורואה בעיני רוחי את הגבשוש. 

ד"ר גודין מכריזה 'אנחנו מוכנים!' 

ואני אוטומטית מתקנת אותה ל'מוכנות. אנחנו רק נשים כאן' 

היא צוחקת ואומרת, נכון. זה כבר יותר ויותר נדיר למצוא גבר בסיטואציה הזאת. 

ואני חושבת כמה זה מגניב שרפואת נשים נמצאת אצל נשים. 

הצינורית עם העובר מוגשת לרופאה ובעזרת ההכוונה מהאולטרסאונד היא מחדירה לי אותה לתוך הרחם.

זהו, סיימנו. רק נוודא שאכן יצא ושהצינורית ריקה. 

את יכולה להתלבש ולקום.

היא מתחילה לכתוב לי מכתב שחרור ואני מתלבשת ועומדת לצידה, מרקדת מצד לצד. 

אם את רוקדת כי את צריכה פיפי אז לכי תעשי ואני אביא לך את המכתב, היא אומרת, ואני כמעט רצה החוצה מהחדר. 

במכתב השחרור כתוב שהופשר, שרד והוחזר עובר אחד. אני צריכה להמשיך עם הנרות פעמיים ביום, עם הכדורים שלוש פעמים ביום ולהתייצב לבדיקת הריון עוד שבועיים. 

בבטן שלי יש עובר. שזה כבר יותר ממה שהיה בכל השנה האחרונה. נראה כמה יגדל, ואם יקלט, ואיך ארגיש.

בינתיים גיליתי מה הוא הזכיר לי, הגבשוש הקטן. 

תות עץ.